בפרשתנו מצווים הסוחרים ואנשי העסקים לנהל את עסקיהם בהגינות ולדייק במידות המאזנים: "לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּכִיסְךָ אֶבֶן וָאָבֶן גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה: לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּבֵיתְךָ אֵיפָה
"אנכי עומד בין ה' וביניכם בעת ההיא, להגיד לכם את דבר ה' כי יראתם מפני האש ולא עליתם בהר" (ה, ה). מתיאורו של משה עולה
ספר דברים נפתח בדברי משה המכונים "ביאור" לתורה – "הואל משה באר". הדעת נותנת שישנו פער בין הטקסט עצמו לבין ביאורו, ואין זהות ביניהם. הביאור
הברית שבפרשתנו נכרתת עם כל שכבות העם, איש לא נעדר מן השבועה לשמור את מצוות התורה, ולהיות לעם ה': "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה'
בסוף נוסח וידוי המעשרות ישנה פנייה לקב"ה ובקשה: "השקיפה ממעון קודשך מן השמים…". פשט הפסוק המציין כי מקום מושבו של הקב"ה הוא בשמים אינו חריג
מצוות שכחה, המכוונת את האדם שלא לשוב על עקבותיו ולאסוף את העומר שנשכח מאחור, היא מצווה מרתקת. אי אפשר 'להתכוון' במצווה זו. מדובר באוקסימורון: קיום
האפשרות לחזרה בתשובה נזכרת בפרשתנו בהקשרה הרחב, הלאומי. משה צופה שעם ישראל לא ילך בדרכי ה' ויגלה מן הארץ. אך יום יבוא והוא גם ישוב
משה הוא אחת הדמויות המקראיות שאנו מלווים מינקות ועד שעת פרידה. אחד האיפיונים המופיע בדברי משה עצמו בתחילת דרכו כמנהיג היא "לא איש דברים אנוכי…".
האדם הוא אשליה. רוממותו נגזרת ממגע החסד של הקב"ה. כשהאדם נברא ניתנה בו נשמה בצלם אלוקים, ה' הוא שהעניק לאדם את היכולת לחשוב, למלל, לנסח,
"לא תַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם וְלֹא תַחֲבֹל בֶּגֶד אַלְמָנָה". מצוות התורה תובעות מאתנו לחמול על אלה שבשולי החברה, לראות את מצוקתם ולהיות הגונים כלפיהם. נדמה
