הרבנית מיכל טיקוצ'ינסקי (עו"ד, ראשת בתי המדרש, המכללה האקדמית הרצוג)בסוף נוסח וידוי המעשרות ישנה פנייה לקב"ה ובקשה: "השקיפה ממעון קודשך מן השמים…". פשט הפסוק המציין כי מקום מושבו של הקב"ה הוא בשמים אינו חריג והוא מתיישב עם פסוקים אחרים דומים. הקב"ה אומר "ארדה נא ואראה", משמע הוא יורד מלמעלה אל הארץ למטה. כך גם הפסוק "השמים כסאי והארץ הדום רגלי", ועוד.
מסכת חגיגה מרחיבה את היריעה ומתארת את קיומם של שבעה רקיעים. בכל רקיע שוכנת זרוע ביצועית אחרת של הקב"ה. באחד מהם מצויים אוצרות השפע הפיזי, באחד מהם צדק משפט וצדקה, באחר מצויים שלוחיו המלאכים ולמעלה מכולם מצוי כסא הכבוד. האגדה מדגישה שהקב"ה הוא המקור לכוחות המגוונים שפועלים בבריאה: גבורה וחסד ומשפט ודעת. בחלקם הם כוחות סותרים, אך כולם הם כוחות המסדירים את המציאות. האגדה הזו מדברת במושגים של "מידות" שלימים יתורגמו ל"ספירות". הטענה המרכזית של האגדה היא, שהנהגת העולם מותווית על ידי כוחותיו המתפרטים של הקב"ה והיא יודעת לנקוב בכתובת המדויקת ממנה הם נשאבים. על ידי תיאור פריסת הכוחות של הקב"ה על פני הרקיעים השונים מצטייר מידרג הצרכים האנושיים והשתקפותם בצורך בהפעלת כוחות עליונים ועילאיים יותר או פחות.
בניגוד למקרא ולחז"ל שלא בחלו בשימוש בתיאורים מדויקים השאובים מן השפה האנושית גם ביחס למעשה בראשית, הרמב"ם שלל את ההגשמה מיסודה. תפיסתו שללה ייחוס תכונות גופניות או ציוני מקום לשכינה. ניתן לשער כי בכך כלולה גם התנגדות לזיהוי הקב"ה כמי שיושב על כסא מלכות ולהצהרה שהקב"ה משקיף מן השמים!
נראה, שלתפיסת הרמב"ם שורשים עוד בימי בית שני. מסופר במשנה שיוחנן כהן גדול תיקן מספר תקנות. אחת מהן היא ביטולו של וידוי מעשרות זה שבו פתחנו ושמסתיים בבקשה: "השקיפה ממעון…". קולמוסים רבים נשתברו בכדי להסביר את סיבת ביטולו של הוידוי. לשיטה אחת הוידוי בוטל בגלל שהלכות מעשרות לא יכולים היו להתקיים בהעדר לווים בארץ לתת להם את המעשרות ולא ניתן היה לומר "עשיתי ככל מצוותך אשר ציוויתני" כחלק מנוסח הוידוי. לדעה אחרת, כוונת התקנה הייתה לחפות על אלו שאינם יכולים להתוודות משום שלא קיימו את מצוות ההפרשה לפרטיה ודקדוקיה. אבל ניתן לבאר את התקנה הזו גם כבעלת טעם דומה לטעמה של תקנה אחרת שלו: "אף הוא בטל את המעוררים ואת הנוקפים".
על פי ברטנורא, ה"מעוררים" הם הלוויים שנהגו להתפלל תפילה שנראתה בעייתית בעיניו של יוחנן כהן גדול, בשל הגשמת הא-ל והאנשתו: "בטל את המעוררים – שהיו הלוים אומרים בכל יום על הדוכן 'עורה למה תישן ה". אמר להם (יוחנן): וכי יש שינה לפני המקום, עמד ובטלן".
לפי פירוש זה יוחנן הכהן הגדול מתנגד לייחוס פעולות אנושיות לקב"ה, וודאי פעולות המצביעות על חולשה וצורך.
אמנם, לולא ההקשר התרבותי וההיסטורי לא ברור מדוע לא ניתן לדמות את הקב"ה בדימויים כעין אלו. אם הקב"ה נדמה לנו כאיש צעיר וחסון הרי שזו תודעה דתית המביטה על כוחו ושלטונו, תסיסתו ופעילותו. בלשון האגדה הדימוי של איש צעיר וגיבור הוא לכל היותר ביטוי לכך שאנו מזהים במציאות ביטויים המתקשרים אצלנו לדמות כזו. באותה מידה, אם אנו אומרים שהקב"ה שוכן בשמי מרום או משקיף מן השמים אנו מבטאים בכך את התודעה הדתית שלנו שישנו כח עליון, שאינו בר השגה, שמשקיף עלינו מלמעלה, צופה בכל מעשינו. השמים כמקור אור מוסיפים נופך לדימוי הזה. הקב"ה הוא אורו של העולם, והוא הוא שמתכסה בעבים מפעם לפעם ומאפיל בחשכתו על העולם. לפי הסבר זה ההבדל בין הניסוחים המגשימים כאלו המצויים ב"אנעים זמירות" לבין שלושה עשר העיקרים מדברי הרמב"ם המייחדים את הקב"ה הם סגנוניים. מדובר בפערי שפה. השפה נשתכחה והפכה למגושמת ולא ניתן היה לעשות בה שימוש.
לדימויים המקראיים החיים יש יתרון על פני המושגים המופשטים. המושגים המופשטים הם שכליים, מדויקים וקונקרטיים. דווקא התמונות המצוירות מסעירות את הדמיון, מרטיטות את נימי הנפש ומחזקות את תחושת השייכות.
השקיפה ה' מן השמים וברך את עמך את ישראל.
(כי תבא תשעו)
