"את אשר איננו פה עמנו היום"

הברית שבפרשתנו נכרתת עם כל שכבות העם, איש לא נעדר מן השבועה לשמור את מצוות התורה, ולהיות לעם ה': "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל: טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ".
ההדגשה על הנוכחות המלאה עומדת בסתירה לנאמר מיד בהמשך, על שיתופם של "אשר איננו פה עמנו היום" בברית: "וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת־ הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת־הָאָלָה הַזֹּאת: כִּי אֶת־אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם".
הפרשנים ניסו לפענח למי מתייחסת התורה כשהיא רומזת על 'נוכח נעדר'. משותפת לכולם ההמנעות מלפרש שמדובר באנשים בני הדור אשר נעדרו מן הטקס, שכן, התורה במפורש הדגישה שאיש לא נעדר. על כן, פירושם של חז"ל מבאר שהכוונה היא לדורות העתידים להיוולד, ויש שהסבירו שגם לדורות שהיו בעבר. היו שפירשו שהכוונה שהדורות העתידים נכללים בברית על אף שאינם נוכחים במעמד הכריתה שלה (אבן-עזרא). היו שסברו שיש כאן עניין מיסטי לפיו כל הנשמות נכחו במעמד, גם אם אינם "עומדים" עמנו (רא"ש על התורה, ואחרים).
לעמדה המיסטית קושי עם פשט הפסוקים המדברים על העדר ("איננו פה עמנו"). לעמדה המשפטית קושי אתי-מוסרי, שהרי "אין חבין לאדם שלא בפניו".
אל השאלה האתית התייחס המלבי"ם ופתר את הקושי בטיעונים ביולוגיים:
"בהכרח שאשר איננו פה המה שיבואו מיוצאי חלציהם של אלו אשר ישנו פה ועמהם כרת הברית. והמה קבלו גם על זרעם…, "קיימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם…".
לדבריו, גרעין קיומם של העתידים להיוולד כבר קיים. הם לא יווצרו יש מאין. במטענם הגנטי ישאו הללו את המחויבות שנשאו עליהם הוריהם מולידיהם. ר' צדוק הכהן מלובלין אומר זאת בשפה רוחנית: "כשישים האדם אל לבו שהמלך הגדול הקדוש ברוך הוא אשר מלא כל הארץ כבודו עומד עליו ורואה במעשיו וכו' מיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד ה' יתברך ובושתו ממנו תמיד". הברית מחייבת ותחייב תמיד, מפני שההכרה בבורא העולם המסובב הכל, אין ממנה נסיגה והיא מחייבת לסור למצוותו.
שאלה מטרידה אחת כמעט ולא טופלה: מדוע להודיע לנוכחים על שיתופם והכללתם בברית של הנעדרים. מהו היתרון בדרך ההצגה הזו.
הרש"ר הירש סבר שיש ערך מיוחד שניתן להפיק מדרך הצגה זו. נצחיותה של הברית, ההבנה כי אין מדובר בחוזה בין שני צדדים, אלא בברית ארוכת טווח שאינה תלויה בזמן. הרש"ר ניצל את ההזדמנות לפירוש פולמוסי, המציע לתלות בתורה עצמה את התכוונותה להיות רלוונטית בכל דור:
"בצורה שאיננה משתמעת לשני פנים שלל כאן הכתוב את דמיון השוא, כאילו ההתחייבות לתורה תְּקֵפָה רק בזמן מסויים, או כאילו אפשר להשתחרר מן ההתחייבות הזאת".
ייתכן שיש בשיתוף נוכחים סמויים היבט נוסף, רוחני, ולא רק תיאולוגי. שיתוף הנעדרים מחייב שימת הדברים בפרופורציה. ההנכחה של אישים שאינם נלקחים בחשבון בדרך כלל ולכאורה אינם חלק מן התמונה משנה את הפרספקטיבה, את איכותה של ההאזנה ואת עומקה של ההבנה. כשמקרבים אצבע לאף היא גדלה למימדים שקשה לזהות בהם את האצבע המקורית, המרחק מחזיר את האצבע לגודלה הרגיל ומאפשר לראות אותה באופן מאוזן יותר. כשאנו סמוכים לאירוע קשה הוא נראה כמו הדבר היחיד המעצב את חיינו, אבל בחלוף הזמן הוא מקבל מקום אחר בתודעתנו ותופס מקום על מדף הזיכרונות שלנו, בדרך כלל השפעתו מתקהה.
וכאן, המחויבות שלנו היא כלפי עצמנו מורחב. עצמנו וכלפי מי שמשתקף מתוכנו בהיותנו גרעין להמשך הקיום היהודי.
ה'רווח' שבין המילים- בשפה הכתובה, ה'כסא הריק' – בפולקלור ובאומנות, ה'שתיקה' בתגובה לשאלה או דיון- בשיח הבינאישי, לכל אלה יש תפקיד משמעותי לא פחות מאשר למילים, לכיסאות המלאים, ולשיחה הקולחת. גם הנעדר המונכח הוא חלק מן המסר. הנכחתו באמצעים מילוליים היא אמירה קריטית. חלחול העובדה שהברית האישית של אדם או דור עם הקב"ה איננה כל מהותה של הברית, היא ברית חובקת תקופות וחובקת היסטוריה ומסורת ותרבות שלמה, הופכת את הברית עצמה לבעלת משקל אחר בנפשם של הנוכחים. מידת האחריות, כובד המשמעות של הברית ונחיצותה מתבהרים לנוכח ההבנה הזו.
(נצבים תשעו)