הרבנית מיכל טיקוצ'ינסקי (עו"ד, ראשת בתי המדרש, המכללה האקדמית הרצוג)האדם הוא אשליה. רוממותו נגזרת ממגע החסד של הקב"ה. כשהאדם נברא ניתנה בו נשמה בצלם אלוקים, ה' הוא שהעניק לאדם את היכולת לחשוב, למלל, לנסח, ליצור. התפעלות האדם מעצמו הגיעה לשיאה בעת החדשה, כשהישגיו האינטלקטואליים הועילו לפענח את נסתרות הבריאה, ולפצח צפונות עולם. אך עוצמת המחשבה והשכל האנושי מטעה. בסופו של דבר, אלוקים החי בקרבנו הוא מקור כוחנו. החוויה האנושית הבסיסית יותר היא שהמחשבה והיצירה, ההברקה והרעיון מקורם בו. אנשים חשים בכך גם מבלי שידעו להגדיר זאת במפורש. כיצד נחה עליהם השראה? כיצד רעיון "נופל להם מן השמים"? ממש ממקור חיצוני, כביכול.
כזו היא גם התחושה כשקורה ההפך: שרשרת רעיונות איבדה את החוליה החשובה, מחשבה פשוטה אבדה ונשתכחה כלא הייתה. או אז ברור שכח עליון שליט על יכולת הדיבור. כוח חיצוני מחולל נתק ויוצר חסם במוח שמונעים את זרימת הרעיון.
ככל שאדם נמצא במדרגה גבוהה יותר, כך מעורבות הקב"ה בתהליכים הקיומיים שלו היא מעורבות רחבה יותר מאוסף התופעות החד-פעמיות האלה. לב מלכים ורוזנים ביד ה'. אצל אנשים כאלה, אפילו סל הזכרונות אינו נכס נתון. הקובץ שכביכול יושב במוח, בתאים שנדמה שיודעים להגדיר היכן מקומם המדויק, דומה יותר למאגר אינטרנטי מאשר לחומר היושב על ה'הרד דיסק'. הוא מאוחסן במרחק מסוים מן הכוחות הפיזיולוגים שאמורים לתרגם, לעבד ול'הגשים' אותו. הנגישות אל החומרים האלה, ודרכי שליפתם, משתנה מרגע לרגע. ההיקרות של החומרים האלה על דרכו של כל אחד, בדיוק ברגע ובזמן המדויקים שבהם הוא נזקק להם, היא מתת שמים.
כשמעיינים בפרשתנו, רואים שהקב"ה מבהיר לבלעם שהוא רשאי ללכת עם שליחי בלק אך ייאסר עליו לומר דברים שלא צווה לומר. "וְאַךְ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה" (כב, כ). בלעם גם מעיד על עצמו שאין דבר שהוא יכול לומר אם הקב"ה לא ישים אותו בפיו. "היכול אוכל דבר מאומה, הדבר אשר ישים אלוקים בפי אותו אדבר". התיאור הזה של שימת דברים בפיו של בלעם, של תלות מוחלטת בגורם האלוקי, חוזר על עצמו כמה וכמה פעמים. התמונה המתקבלת היא כאילו אין פיו של בלעם ברשותו כלל (כב, לח; כג, ח-יב, טז). עם זאת, עולה מן הפסוקים פער בין תיאור ההגבלות שהטיל ה' על בלעם בחלום, לבין התיאור של בלעם את מצבו. בלעם חש ככלי ביד נעלמה ולא כמי שאסור בכבלים חיצוניים ומגבלות חוק. ה' אומר: "את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה", ה' מצוה ובלעם מקיים, אולם בלעם אומר "אשר ישים אלוקים בפי". כלומר, לא בציווי חיצוני מדובר כאן, אלא בזהות גמורה, בלעם משמש כצינור להעברת דבר האלוקים. למרות ההזדהות שבין בלעם למסר האלוקי, אנושיותו ועצמיותו נגלים בדמות מאווייו הכמוסים, המנוגדים לאמת הפנימית שלו. "אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי ה' לַעֲשׂוֹת טוֹבָה אוֹ רָעָה מלִּבִּי" (כד, יג). גם אם הייתי רוצה בכל ליבי להנאתי ולטובתי לקלל את עם ישראל, פי אינו בידי: "אֲשֶׁר יְדַבֵּר ה' אֹתוֹ אֲדַבֵּר". בזאת מגלה בלעם שליבו זר לפיו. למרות הקירבה לדבר ה', טבעו מרוחק ושקרי. זו גם הנקודה בה טעה בלעם ובגללה נכשל.
בזה ההבדל בין גדולי אומתנו לבין גדולי אומות העולם. גדולי אומתנו 'עשו רצונם כרצונו'. יוסף ידע לומר: "בלעדי, אלוקים יענה את שלום פרעה". אמירתו של יוסף מרחיקת לכת. כבודו, נוכחותו ושליחותו הם אקראיים לחלוטין מבחינתו. לא הוא עומד על הפרק כאדם, אלא צרכיו של פרעה ורצון ה'. יוסף חש ככלי להעברת דבר האלוקים.
היכולת להיות שליח נאמן, חף מאינטרס אישי, היא כעין התחברות למאגר האינסוף. זו משימה תובענית במיוחד בתחם המידות. מידת הענווה בראש כולן. במידת הענווה יש גם סכנה לא מבוטלת, האדם עלול להפוך לעלה נידף חלש ותלוי לחלוטין, חסר חוט-שידרה. בסופו של דבר, האפשרות לנבואה היא תוצר של מערכת יחסים ארוכת טווח בין האדם והקב"ה. תוצר של דיאלוג פנימי מתמשך על תפקיד האדם בעולם ואופני מימושו. בפועל משה הגיע לפסגה הזו. נביאים אחרים התקרבו אליה. הרמב"ן מסביר את אחד ההבדלים שבין בלעם ומשה, שבלעם היה מכוון ומחשב בדבר שחפץ בו והולך ומתבודד ומכין את עצמו לקבלת דבר ה'. אבל משה היה מוכן לכך בכל עת.
"עמדו ואשמעה מה יצוה ה'". למשה הייתה גישה בלתי אמצעית לה'. כל כולו היה ספוג במציאות ה'. אבל בלעם היה מכוון את השעה. הגישה הבלתי אמצעית איננה חד-כיוונית. עוצמות אלו של הצדיקים יש להן השפעה עצומה בארץ. "כל מקום שנתנו חכמים עיניהם או מיתה או עוני" (חגיגה), וכמו שאומר הריקאנטי: "כי בהיות החסיד הקדוש והטהור מדביק מחשבתו בעליונים כל דבר וענין שהיה חושב בו ומכוין עליו באותה שעה היה מתקיים מיד אם טוב אם רע". הדבקות באלוקים הופכת את כוח המחשבה של החסיד, המנהיג והשליח למעשה ולמציאות. טשטוש הפער בין אדם לאלוקים ניכר בכל מהלכיו.
(נצבים תשעה)
