באשר לעבודות הקרקע, התורה עושה שימוש בשני פעלים: שמיטה ושביתה: "וְהַשְּׁבִיעִ֞ת תִּשְׁמְטֶ֣נָּה וּנְטַשְׁתָּ֗הּ…". וכן, "דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם כִּ֤י תָבֹ֙אוּ֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י נֹתֵ֣ן
הסלולארי הפך להיות עיר המקלט של הדור הצעיר במיוחד לכל התחלואים, הרצונות והשאיפות ניהול הזמן הפרטי והלאומי חייב לצאת מגבולות התיאוריה אל גבולות המעשה. הקדשת
"לֹא־תְקַלֵּ֣ל חֵרֵ֔שׁ וְלִפְנֵ֣י עִוֵּ֔ר לֹ֥א תִתֵּ֖ן מִכְשֹׁ֑ל וְיָרֵ֥אתָ מֵּאֱלֹקיךָ אֲנִ֥י ה'" (י"ט, יד). לפי זה, האם מותר לקלל אדם שאינו חרש? ומדוע דווקא חרש, הלא
הקביעה לאכילת מצה שעליה אנו מברכים נקבעה עוד בטרם יצאנו ממצרים הסכמה הבסיסית שעל פיה נוצרים ימי זכרון וחגים בכל העמים והתרבויות הינה כך: אירוע
"וְצִוָּה הַכֹּהֵן: וּפִנּוּ אֶת הַבַּיִת בְּטֶרֶם יָבֹא הַכֹּהֵן, לִרְאוֹת אֶת הַנֶּגַע, וְלֹא יִטְמָא כָּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת; וְאַחַר כֵּן יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַבָּיִת". בית טמא
'הסופיות' ביהדות אינה סופית בהחלט בספרו הכוזרי (מאמר שני אות ס') טוען רבי יהודה הלוי כי מציאות של טומאה היא מציאות הנובעת מהתחברות אל המוות.
כך מבאר הנצי"ב (נפתלי צבי יהודה ברלין 1816-1893) את חטאם של בני אהרון: "רק הרהרו בלבם אחר רצון ד' מסרו עצמם למסירת נפש ולמות על
"אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלות בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן". פרשתנו מציגה, לראשונה בתורה, את המילה תודה ואת האפשרות
"וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן" (ל"ה) המחזה שבו עומד משה מבחוץ מעורר תהייה ומעט
"וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן. וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת
