למה ברא הא-ל את העולם?

אם הנברא יזכה בטוב ללא מאמץ מצידו, הוא לא יכיר בקיומו של הטוב. הוא חייב לבחור בטוב ולא לזכות בו כברירת מחדל

בבסיס כל תיאוריה נמצאת הנחת/הנחות יסוד אקסיומטיות. מהי הנחת היסוד בתיאור המקראי של בריאת העולם? לדעתי, הנחת היסוד צריכה להשיב על שאלת השאלות, מדוע הקב"ה ברא את העולם? הלא כא-ל כל יכול הוא אינו נזקק לו כלל! הפסיקתא משיב על שאלה זו: "ישתבח שמו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שנקרא טוב, ומטיב לעבדיו הטובים והישרים… " (פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) שמות, כי תשא לד, לד). הא-ל הטוב מבקש להיטיב עם בריותיו.

אם מקבלים את הנחת היסוד הזו חייבים להניח כי קיים גם מצב של 'לא טוב", המכונה רע, שאלמלא כן, כיצד ידעו עבדיו כי הא-ל מעניק להם ברוב חסדו את הטוב? באנלוגיה, בעולם מונוליטי שבו רק צבע אחד, לא תתכן תנועה, חיים או בחירה. כיצד, אם כן, מתבטא טובו האין סופי של הא-ל? בבריאת העולם יש מאין! מעשה החסד האולטימטיבי שאין גדול ממנו והוא יכול להיות רק אלוקי, הוא לברוא עולם יש מאין, להעניק מציאות לנברא שלא היה קיים כלל! "עולם, חסד יבנה"!

כדי שהנברא יידע כי הוא מקבל טוב הוא חייב להיות חשוף גם לקיומו של הרע. אבל אין רע באמת, אלא רק היעדר טוב. הטוב הוא מהות והרוע הוא היעדר הטוב. בדומה לאור שהוא מהות, והחושך הוא היעדר האור. באנלוגיה, אין פנס להדלקת חושך, יש פנס להדלקת אור.

אם הנברא יזכה בטוב ללא מאמץ מצידו, הוא לא יכיר בקיומו של הטוב. הוא חייב לבחור בטוב ולא לזכות בו כברירת מחדל. כדי שזה יתקיים, חייבת להיות לו 'בחירה חופשית'. בחירה זו קובעת כי כוחותיו חייבים להיות מאוזנים בכל עת, כדי שיזכה בטוב.

כדי שהכוחות בעולם יאפשרו 'בחירה חופשית' חייבים להתקיים לפחות שני תנאים: איזון מוחלט בין כוחות הטוב לכוחות 'הרוע' ו'העלמת' הא-ל מן המציאות הגלויה. נוכחותו הגלויה של הכל יכול לא תאפשר קיומה של 'בחירה חופשית' בשל הפחד המשתק,  וכנ"ל אם אחד מן הכוחות במצבו ההיולי חזק יותר מן השני.

האיזון בכוחות מתקיים על ידי רעיון התאמת גודלו של היצר למעמדו הרוחני של האדם, ובניסוח החזל"י: "אתא ההוא סבא, תנא ליה: כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו", (סוכה נב, א). מאידך, 'העלמת הא-ל' מתקיימת על ידי רעיון הצמצום.

בשלב הסכמטי הבא נראה כי 'הבחירה החופשית' מחייבת מדיניות אלוקית של 'שכר ועונש'. קבלת כל צרכינו, תמיד, כ'ברירת מחדל' סותרת את רעיון ה'בחירה החופשית'. יותר מכך, קיים כאן גם יסוד חינוכי. אדם קונה את הזכות לשכר בעמלו, או אז הוא חש כי קיים קשר ישיר בין עמלו לבין תוצאתו.

הא-ל אינו יכול להיות 'אדיש' לבחירתנו שכן זה סותר את רעיון 'הטוב ומטיב לכל'. בשל כך הוא מתווה שתי דרכים לבחירתנו, אולם הוא  ממליץ במפורש על אחת מהן: "רְאֵ֨ה נָתַ֤תִּי לְפָנֶ֙יךָ֙ הַיּ֔וֹם אֶת־הַֽחַיִּ֖ים וְאֶת־הַטּ֑וֹב וְאֶת־הַמָּ֖וֶת וְאֶת־הָרָֽע: אֲשֶׁ֨ר אָנֹכִ֣י מְצַוְּךָ֘ הַיּוֹם֒ לְאַהֲבָ֞ה אֶת ה' אֱ-לֹהֶ֙יךָ֙ לָלֶ֣כֶת בִּדְרָכָ֔יו וְלִשְׁמֹ֛ר מִצְוֹתָ֥יו וְחֻקֹּתָ֖יו".

ניתן לתאר את כל המהלכים הללו גם בדרך של רגרסיה, שמתחילה מן השאלה לדוגמה: למה לקיים מצוות? שרשרת התשובות על השאלות שתמיד תתחלנה בשאלה 'למה?', תוביל בסופו של עניין לשאלה היסודית בה פתחתי את הדיון: למה הא-ל ברא את העולם אם הוא לא נצרך לו כלל? האפשרות היחידה לסתור את כל המבנה הנ"ל אינה בתוך השלבים הנגזרים באופן דידוקטיבי אחד מן השני אלא באי קבלת הנחת היסוד שלפיה 'הא-ל טוב ומטיב לבריותיו'. מרגע שיהודי מקבל הנחה זו, שאר השלבים הופכים להיות הכרחיים עבורו.

(בראשית תשפ"ג)