כשם שנטעו אבותיי לי, כך נוטע אני לבני
סיפורו של חוני המעגל, שנטע חרוב על אף העובדה שלא הוא צפוי ליהנות מפירות אלו, כי אם הדורות הבאים, מהווה אבן פינה לתפיסת עולם שיש
סיפורו של חוני המעגל, שנטע חרוב על אף העובדה שלא הוא צפוי ליהנות מפירות אלו, כי אם הדורות הבאים, מהווה אבן פינה לתפיסת עולם שיש

"דברים שרואים משם לא רואים מכאן" – זהו אחד המשפטים השכיחים ביותר המבקשים להצדיק את העובדה שמה שנאמר באופוזיציה אינו רלוונטי עד שאתה מכהן בתפקיד

מקומו של המוות בשיח הציבורי ובשיח התורני – עבר שינוי גדול בשנים האחרונות. בעבר היה זה לא מנומס לדבר על המוות; לא זו בלבד, אלא

רעה גדולה הבאנו על עצמנו בדיון הציבורי. הרעה הזו טמונה במתח שבין טיעון ה״עשבים השוטים״ ובין הטיעון ״אתם!״. כל צד נוהג בו. כאשר מדובר במישהו שבדרך כלל

"וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" – שלושה מוקדים מרכזיים נמצאים במעשה המרגלים, ושלושתם קשורים מאוד על הווייתנו כיום, וכמה אנחנו נקראים

האם נוטשי אמונת אבותם הם שהקימו את התנועה הציונית או שדווקא נאמני המסורת והדבקים במצוות הם שעשו זאת? המחלוקת הזו מתפרצת מידי כמה שנים. המחלוקות

נזיר: קדוש או חוטא? סוגיה זו נידונה כבר אין ספור פעמים. במבט ראשון, הקורא בתורה עצמה מתרשם כי הנזיר הוא קדוש עליון. הביטויים הם מובהקים:

"כי התורה לא תסמוך על הנס" – דברי הרמב"ן הכותבים בפרק הפותח את ספר במדבר מבארים את הצורך במפקד. תשומת הלב ניתנת לכך שמדובר במפקד

מדוע אסור לקחת ריבית? שאלה זו גוברת והולכת מסיבות רבות. רשאית, אנחנו מבינים היום שגם לכסף יש מחיר. בשל כך, לא ברור מפני מה מותר

ימי ספירת העומר הם חול המועד מטפס ועולה. כך לימד אותנו הרמב"ן. דברים מבוססים היטב, שהלוא קדושת הזמן בישראל מתייחדת ברעיון היסודי של "כל השביעיות