על ימי בין המצרים והצומות

בתולדות מדינת ישראל היו שני גלים של דיונים בדבר המשך שמירה הלכתית לצומות החורבן. הגל הראשון היה עם הקמת המדינה, והגל השני התפרץ אחרי מלחמת ששת הימים. הנימוקים לביטול הצומות נבנו משלושה כיוונים. הכיוון הראשון הוא אחת הפרשנויות של מקור ההלכה לביטול הצומות – מסכת ראש השנה (דף יח ע"ב). על בסיס נבואת זכריה "…צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ", קובעים האמוראים ש"בזמן שיש שלום – יהיו לששון ולשמחה". רש"י ביאר כי המונח "שלום" הוא די מינימליסטי: "שיש שלום – שאין יד הגויים תקיפה על ישראל". יש בסיס משמעותי לטענה כי זה המצב היום, ועל כן אין חובה לצום. הכיוון השני הוא התחושה של בעיטה בטובה: זכינו לחיות בדורות המופלאים של שיבת ציון, וכיצד אפשר שהדבר לא ישפיע על קינותינו, ועל הכרת הטוב כלפי ריבונו של עולם; הכיוון השלישי הוא מהעובדה שבפועל עם ישראל מצביע ברגליים, ו"אם אינם נביאים – בני נביאים הם".

סוגיה דומה עלתה כבר לפני כאלפיים וחמש שנים ! לקראת סוף בניין הבית השני, שנתיים לפני גמר המלאכה, נשלחה משלחת אל זכריה, ששאלה: "הַאֶבְכֶּה בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִשִׁי? הִנָּזֵר כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי זֶה כַּמֶּה שָׁנִים ?". התחושה הייתה שתם זמן האבל על הבית הראשון. בתשובת זכריה אליהם הקב"ה מנצל את ההזדמנות להעניק מבט מקיף על הצומות. על אף העובדה שלכאורה התשובה הייתה יכולה להתמצות במילה אחת – "כן" או "לא" – מדובר בשיעור כללי על הצומות בכללם. הוא פותח בהדגשה כי הצומות, כמו הקורבנות, אינם מיועדים לריבונו של עולם, כי אם מכוונים אלינו כבני אדם. לא זו בלבד, אלא שממקומות אחרים בנבואה למדנו שהצום אינו עומד בפני עצמו. עיקרו של הצום מהווה תשתית לתיקון. כך אנו למדים מההפטרה שאנו קוראים בשחרית של יום הכיפורים, וכך אנו קוראים גם בזכריה.

הנביא מדגיש כי אנו נמצאים בעידן של גאולה, ובתהליך של שיבה של הקב"ה למרכז ההויה; הוא מחזק אותם בהיותם חלק מהתהליך המופלא הזה. אין הוא מכחיש את השינוי הדרמטי שמתחולל בהיסטוריה של עם ישראל. אולם, המסקנה אינה שיש להפסיק לצום, כי אם לעצב את אופיו של יום הצום ולדייק אותו מול המטרות של קיומו: תיקון הסיבות שהביאו לחורבן, שהם התנאי לבניין המחודש.

ונראים דבריו כאילו נכתבו בימינו ממש: "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ דַּבְּרוּ אֱמֶת אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם. וְאִישׁ אֶת רָעַת רֵעֵהוּ אַל תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם וּשְׁבֻעַת שֶׁקֶר אַל תֶּאֱהָבוּ כִּי אֶת כָּל אֵלֶּה אֲשֶׁר שָׂנֵאתִי נְאֻם ה'". כמה אנו זקוקים להתנהגות זו ולתיקון זה. המבקשים לנהוג נכון ביום הצום ובימי בין המצרים קרואים לשים את הציווי הזה נגד עיניהם, ולהפוך את המתרחש כעת ברשות הרבים הציבורית: התביעה לדבר אמת איש את רעהו; התביעה לניהול החיים באורחות משפט אמת ושלום; התביעה להפסיק לבקש את רעת העומדים מולנו, כי אם להפך: לתת אמון, לרצון בטוב; וכמובן – התביעה המתמדת לא לשקר כי אם להיות איש אמת. זו התשובה אנו זקוקים לימי הצום האלה, ואין אנו מבטלים אותם, כי אם להפך: מעצימים את תחושת החורבן ואת דרכי התיקון של הסיבות שהביאו אליו.

והבעיטה בטובה? אותה אנו מתקנים ביום העצמאות. בימי הצום על החורבן אנו אבלים על מה שחסר, על מה שהתרחש בעבר, ובשנים האחרונות גם על הכאב הגדול שאנו חשים בהווה. ואילו את ההודאה לריבונו של עולם אנו עושים כאשר אנו חוגגים במלוא העוצמה את הזכות האלוקית הגדולה שהתגלתה לנו ביום העצמאות, ומודים לריבונו של עולם על כל החסד שהוא גמל עמנו.