שרלו יובל (רב, ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)״האזינו״ – מובן מאליו שמדובר במטאפורה, שהרי אין לשמיים ולארץ אוזניים, ואין הם מסוגלים להאזין במובן הפשוט של המילה. מעבר לכך, המילה ״האזינו״ יונקת מאבר בגופו של אדם – האוזן – וברור מאליו אפוא שהכתובת אינה השמיים והארץ. כל הלומד תורה רגיל במטאפורות. חלקן כתובות בתורה עצמה, כמו ״שְׁמַ֣ע יִשְׂרָאֵ֗ל אַתָּ֨ה עֹבֵ֤ר הַיּוֹם֙ אֶת־הַיַּרְדֵּ֔ן לָבֹא֙ לָרֶ֣שֶׁת גּוֹיִ֔ם גְּדֹלִ֥ים וַעֲצֻמִ֖ים מִמֶּ֑ךָּ עָרִ֛ים גְּדֹלֹ֥ת וּבְצֻרֹ֖ת בַּשָּׁמָֽיִם״ (דברים ט,א); לימים באו הגאונים וראשוני ספרד ולימדו אותנו את ״תורת התארים״, ואת העובדה שכל צורות ההגשמה המיוחסות לריבונו של עולם הינן מטאפורות. לקב״ה כמובן אין יד ואין רגל, לא חורה אפו והוא לא ניחם על הרעה וכדו׳, וכל אלה אינן רק צורות ביטוי המקרבות את הדברים אל הלב ואל התודעה.
לאחר ש״פתרנו״ את סוגיית ההגשמה ואת דרכי הביטוי המקראיות – סלולה בפנינו הדרך לפנות אל המהות. הקריאה לשמיים ולארץ להאזין מבוארת בעולמם של חז״ל בכך שהשמיים והארץ הם חלק מהמשמשים של דבר ה׳. דוגמה לדבר: בקריאת שמע אנו לומדים כי אם יפתה לבבנו הקב״ה יעצור את השמים; בברכות התורה אנו למדים כי אם נלך בדרכי ה׳ נזכה לשפע ארצי גדול – ״ברוך אתה בעיר וברוך אתה בשדה", וכן על זה הדרך.
טוב אפוא להעמיק יותר בביטוי ״האזינו״, וכמה אנחנו זקוקים לו כעת. ראשית, להאזין אחד לשני. ברוב המקרים, כשאנו שומעים על כך שכדאי שנדבר האחד עם השני, או שמתייחסים לדיאלוג – התחושה היא שהדובר מעוניין בעיקר להשמיע את דעותיו שלו, ובשל העובדה ה״בלתי נסבלת״ שגם הצד השני מעוניין באותו הדבר – אין ברירה אלא גם לשמוע את מה שיש לו לומר. אפשר לשים לב למילים השכיחות ״הבה נדבר האחד עם השני״, ואין אנו אומרים ״הבה נקשיב האחד לשני״. ואילו הקריאה ״האזינו״ היא הפוכה לגמרי. היא קוראת לנו לפתוח את האוזניים, ומשם את הלב ואת התודעה, ולהיות מסוגלים להתארח בעולמו של השני.
יש בהקשבה תועלת מרובה. עצם העובדה שאדם אינו מלא מעצמו, אלא מקשיב לעולמות אחרים, ומכניס אותם לתוך עצמו, מרחיבה את עולמו, ומאפשרת לו לצמוח לכיוונים רבים. לא זו בלבד, אלא שהדבר הוא טוב בתחום עולם המידות. זוהי תנועה נפשית של ענווה, של הכרה שלא הוא ממלא את העולם כולו, אלא שהוא חלק, והשלמות הבסיסית נעשית כאשר קיים רצון עמוק ואמיתי להתקשר.
וכשאנו נענים לקריאה ״האזינו״ – אנו למדים שיש הרבה מאוד למי להאזין. בראש ובראשונה – לקריאה הא-לוהית כלפינו, להכרה של ״מה ה׳ א-לוהיך שואל מעמך״, לציווי לברכה ולחסד שבהאזנה לדבר ה׳. מכאן עוברת הקשב לבני אדם אחרים, והכרה עמוקה של ״אל תהי בז לכל אדם״.
וההאזנה אינה נעצרת כאן. להאזין לטבע. למה שהוא מבשר, לשמים ולארץ. למעגל השנה שאינו תלוי במעשינו. אולי נוכל גם להאזין לזעקה של הטבע על ניצולו המוגזם, על הזיהום, על הריסתו, על אך שאין אנו שומרים עליו. על כך שאנו שוכחים שהוא עצמו בריאת ה׳, ודווקא משום כך עלינו להישמר שלא להשחיתו, ולא לאבד את המינים השונים בעולם. מדברי גדולינו גם שהטבע מספר את כבוד ה׳, ואת מעשיו מגיד הרקיע.
ואולי כל זה ישיב אותנו גם להקשיב לעצמנו. לקולות העולים מתוכנו, כאשר אנו לא מטושטשים מהעבודה ומהרשתות, מהאלקטרוניקה ומהמולת החיים. זהו אחד ההיבטים שיום הכיפורים מאפשר – כאשר אין אנו נמצאים בעולם העבודה, בעולם האכילה, בעולם יחסי האישות ועוד, אנו יכולים להקשיב גם למה שיכולנו להיות ומה שידייק אותנו ויכוון אותנו יותר. הלוואי.
