השבוע קפצתי לבקר את תלמידיי כיתתי בגבעת שמואל במשחק הכדורסל שהיה להם במסגרת הליגה. מצאתי את הצפייה בתלמידים שלי מרתקת מתמיד: כולם, ללא יוצא מן
תכל'ס, איך שאני לא הופך את זה, מדובר באחד מהמכתבים היותר קשים שקיבלתי לאחרונה. כתבה אותו אמא כואבת. מתוסכלת. נבוכה. שלא יודעת איך לאכול את
אמנם עברו כבר 4 שנים אבל אני עדיין זוכר את זה באופן בהיר ומדויק במיוחד: חינכתי את כיתה ו'. כולם מתוקים. נשמות קדושות. צדיקים
הרגשתי איך שהאדמה פותחת את פיה ובולעת אותי. ולחשוב שעוד צעקתי וגערתי בו לפני כולם. להיות מורה זה קודם כל לחיות מול מראה תמידית של
יש תלמידים שיש להם מתמטיקה, אנגלית ומחשבים הרבה יותר ממנו. אבל לא נשמה, לב ורגישות יותר גדולים משלו אחד מהסיפורים שהסתובבו בחדר המורים שלנו לפני
מה בכלל הכיף בללכת עם נעל חדשה, אם אתה יודע שהיא גורמת סבל למישהו אחר? פתאום אני קולט שרוב התלמידים שלי בכיתה ד' התחילו להגיע
רוצים להטמיע הרגלים חדשים שקשורים לתפילה ועבודת ה' בילדים שלכם? תעטפו אותם בחוויות מזמינות פגשתי אותו במתחם ממילא: חבר ילדות שלמד איתי בישיבה התיכונית.
החופש הגדול הוא הזדמנות נהדרת בעבור ההורים להטמיע בילדים שלהם הרגלים וערכים שהם בחיים לא יקבלו בבית הספר יום ראשון, ארבע אחר הצהריים, סוף הסרט
האמא המזועזעת כתבה בקבוצת הווטסאפ של כל ההורים מה היא חושבת על המורה שהעזה לקרוא לילד שלה שמן סיון רהב מאיר וידידיה מאיר דיברו בתוכניתם
לכאורה המשפחה שילמה על המלצר הזה. הם יכלו, אם רצו, לאכול גם שמונה שעות. אבל אפשר להיות בני אדם השבוע סיפר לי חבר שיצא
