צריך לדבר עם הילדים על אוקראינה?

"תגיד לי", שאל אותי השבוע חבר, נכד של ניצולת שואה שהילד שלו לומד בכיתה ד' בבית ספר יסודי בצפון הארץ: "עשיתם כבר פעילות עם התלמידים על המלחמה בין רוסיה ואוקראינה? כי הילד שלי אמר לי שאף אחד לא עשה להם כלום ולא דיבר איתם בכלל על המצב באוקראינה".

"דברנו על זה בכיתות ואני יודע שיש תכנון בעניין", עניתי.

"אני לא מבין את בית הספר של הילד שלי", הוא המשיך: "אנשים נהרגים, מאות אלפי אנשים נהפכים לפליטים, משפחות נעקרות והם לא חושבים שצריך לעשות משהו?"

ניסיתי לענות לו ולהגיד לו שעם כל הכבוד, אוקראינה לא בדיוק נהגה בכבוד לעם היהודי ודווקא הייתה בין המדינות היותר אנטישמיות שהתאכזרו לעם שלנו, אבל הוא עצר אותי באמצע ואמר: "אתה רוצה לשמוע משהו? סבתא שלי ע"ה הייתה בשואה. היא אמרה לי שהאוקראינים היו לא פחות אכזריים לעם היהודי מהגרמנים יימח שמם. כל הפראות ביהודים, הטבח והרציחות שלהם היו פשוט זוועה. הכול נכון. אבל תמיד כשהיא שמעה שיש פורענות, סבל או מלחמה בעולם היא אמרה פרקי תהילים והתפללה לטובת הסובלים. כי בשואה העולם שתק והיא, הבטיחה לעצמה שהיא לא תשתוק למראה סבל של עם אחר – גם אם לא מדובר בשואה או במימדים שלה".

"גם אם מדובר באוקראינה?" שאלתי, "יכול להיות שבגלל זה בית הספר של הילד שלך לא ממהר לעשות מחווה של סולידריות כלפי המצב שם".

"כן, גם אם מדובר באוקראינה", ענה לי: "האם הילדה בת החמש שנקרעה מאבא שלה שנשלח להילחם ברוסים טבחה ביהודים? האם אבא שלה טבח ביהודים? מה היא אשמה שסבא שלה היה רשע? האם לא נראה לך הגיוני שבבית ספר יהודי בישראל התלמידים יגלו סולידריות חברתית ואכפתיות ויתפללו וילמדו בשביל להקל על הסבל שמתחולל עכשיו באוקראינה? האם אנחנו יכולים ללמד אותם על המחדל המוסרי של העולם ובו זמנית לשתוק ולא לעשות כלום?"

בצהריים שלח לי אותו חבר סרטון ויראלי וקורע לב שבו רואים איך אבא שצריך להיפרד מהילדה שלו שנוסעת ביחד עם אמא שלה לגבול בעוד הוא נשלח לחזית מתפרק לגמרי ולא מפסיק לבכות.

והוא כתב לי: "אמא שלי סיפרה לי איך שסבתא שלי כילדה קטנה נקרעה מההורים שלה בשואה. אז למרות שאין מה להשוות את השואה למלחמה בין רוסיה לאוקראינה, כי בכל זאת פוטין לא רוצה להשמיד את העם האוקראיני, אלא לשלוט בו, הסרטון הזה לא הפסיק להזכיר לי אותה".

וחשבתי, איך שאנחנו מנסים ללמד את התלמידים שלנו אנגלית ומתמטיקה, לשון, מחשבים, פיזיקה ופיתחנו מגמות נהדרות ברפואה ותיאטרון. הכול חשוב והכרחי. ובכל זאת, מה עם קצת חמלה?

***

בערב שבת התפללתי עם המניין של הישיבה הקרובה למקום ביתי בפעם הראשונה מזה חודשים.

לקראת סוף התפילה ניגש אליי בחור שנראה לי כתלמיד ישיבה, לחץ לי את היד ואמר לי: "שבת שלום. לא יצא לי לראות אותך כאן בעבר. אתה מסודר מבחינת אוכל? כי אם לא – אני אארגן לך".

הסברתי לו שזה מאוד מחמם לי את הלב אבל אני גר דקה וחצי הליכה מהישיבה. ושידע – הרגישות שלו עשתה לי את השבת.

חשבתי לעצמי- מה הסיכוי שאני, כאדם מבוגר, הייתי ניגש לבן אדם שאני לא מכיר וישר שואל אותו אם יש לו איפה לאכול?

יודעים מה, עזבו אותי מממוצע הציונים במתמטיקה, אנגלית, לשון או כמה מגמות יש בישיבה הזו ברפואה, ביו-טכנולוגיה ומחשבים. האמת שזה לא מעניין.

תנו לי בני אדם… תנו לי תלמידים עם אינטליגנציה רגשית.

אז אני לא יודע מה הם שמים לתלמידים שלהם באוכל בישיבה הזו, אבל כנראה שאני גם ארצה לשים לילדיי משהו מהתבלין הזה.

(פקודי תשפ"ב)