שנהיה בצד המחטיף

"ילד שלי, אני האדם האחרון שיעדיף לפתור דברים בצורה אלימה, אבל אחרי שטעמת מספיק זמן איך זה לחטוף מכות, אני מעדיף שתהיה בצד שנותן מכות"

השבוע, בבדיקת אנטיגן בקרית אונו, פגשתי אבא של תלמיד שלי מלפני 3 שנים. המבט המיוחד הזה של העיניים שלו היה נראה לי מוכר גם מבעד למסכה.

פעם אחת קיבלתי ממנו שיחת טלפון בשתיים עשרה וחצי בלילה. לא הבנתי מה קרה. התלבטתי אם לענות. גם למורים יש גבולות. בסוף החלטתי שאם הוא מתקשר בשעה כזו כנראה יש לו סיבה טובה.

הוא אמר לי נרגש שהילד שלו פתח לפני חצי שעה את הוואטסאפ וגילה שרשור כבד של התכתבויות בעקבות סרטון פוגעני ומגעיל במיוחד שהפיצו עליו כמה נערים בוואטסאפ של הנערים בשכונה ומשם זה הגיע לוואטסאפ של הכיתה.

"הילד לא מפסיק לבכות!" אמר לי: "הוא מרגיש מושפל. נרמס. הנערים האלו גמרו אותו! אשלח לך ותראה בעצמך."

קיבלתי את הוואטסאפ והזדעזעתי. לא הבנתי למה ואיך אפשר לפגוע בצורה כזו במישהו אחר? !

כמובן שלמחרת הילד הזה לא הגיע לכיתה מרוב בושה. גם ביום השני ובשלישי.

התקשרתי להורים שלו ושאלתי עד מתי הילד שלהם מתכוון לא להגיע.

הם אמרו לי שהילד מחוק. מבחינתו בית הספר נשרף, והוסיפו: "תגיד, זה נשמע לך הגיוני שבמקום שהילד שלי לא יגיע לכיתה, הילדים שפגעו בו כן מגיעים? זה היה אמור להיות הפוך, לא ככה?".

חשבתי – מה כבר אני יכול להגיד לו? הרי אני בתוך המערכת מכיר ויודע בדיוק את אפשרויות הענישה שעומדות לצידה במלחמתה בבריונים ובהגנה על התלמידים החלשים.

ראיתי אין ספור מקרי אלימות; פיזית, מילולית, נפשית, וגם התעמרות, דריסה, פגיעה, רמיסה, מעיכה, סחיטה, מה שתרצו. וכנגד זה עומדת המערכת ומנסה לבלום את השיטפון הזה באמצעים שהחמור שבהם הוא עונש ההשעיה המפורסם: יום אחד בבית.

ואז התלמיד חוזר לכיתה ושכחנו בכלל ממה שקרה. כמעט כולנו. חוץ מהקורבן.

אז שמעתי אותו, שתקתי קצת, ואמרתי לו: "אני מבין…"

עכשיו, כאמור, פגשתי אותו בבדיקת אנטיגן והוא אמר לי בגאווה: "אתה זוכר איך שפעם לא הפסיקו להציק לילד שלי? אז לפני שבוע הוא קיבל השעיה ליום אחד".

לא הבנתי. הילד שלו קיבל השעיה ליום אחד? הילד שלו? זה אותו התלמיד שאני מכיר? איך הוא קיבל השעיה? אני זוכר אותו כנשמה טובה עם לב ענק, כמו הפעם ההיא שוויתר על המבחן במתמטיקה שלמד אליו יומיים רצוף רק בשביל להראות לי איך שהוא מצא גור כלבים קטנטן והוא הניח אותו בתוך קרטון חום כזה, נכנס איתו לחדר מורים ושאל מה אפשר לעשות בשביל להציל אותו. התלמיד הזה פגע במישהו?

הוא המשיך ואמר לי: "רשמנו אותו לפני שנתיים לאגרוף תאילנדי. בשבוע שעבר תלמיד אחר בכיתה שכבר כמה שנים יורד לחייו והתרגל להציק לו ולהעליב אותו, צחק עליו בפני כל הכיתה. הילד שלי, בלי להתבלבל, נתן לו אגרוף אחד שהפיל אותו ומאז כל הכיתה יודעת שאסור לה להתעסק עם הילד שלנו".

שתקתי. שוב לא ידעתי מה לענות לו.

אני מצד המערכת, מחנך, איך אני יכול לעודד אלימות?

אז רק יצא לי כזה: "מה אתה אומר?"

והוא המשיך: "ועל זה הוא קיבל השעיה של יום. וביום הזה לקחתי אותו לאכול וופל בלגי ואמרתי לו: ילד שלי, אבא שלך האדם האחרון בעולם שמעדיף לפתור דברים בצורה אלימה.

אבל אתה יודע משהו? אחרי שטעמת מספיק זמן איך זה להיות בצד שחוטף מכות, אני מעדיף שתהיה בצד שנותן מכות. אם אתה לא תשמור על עצמך, אף אחד לא ישמור עליך!".

בסוף אמרתי לו: "תשמע, אני ממש שמח שהפסיקו להציק לילד שלך. תמסור לו ד"ש".

הוא חייך מבעד למסכה. גם אני. וחשבתי כמה נכון המשפט: צדק צריך להיראות ולא רק להיעשות.

גם במערכת החינוך.

בעיקר במערכת החינוך.

(בשלח תשפ"ב)