כשפוגשים את המתמטיקה של החיים

כשהייתי מחנך בשנתי הראשונה היה לנו מבחן חשוב בלשון שהיה אמור להתקיים בשעה הראשונה ובהתאם לכך ביקשתי במיוחד מכל התלמידים שלי ביום לפני לא ללכת לישון מאוחר מדי.

היה לי תלמיד שמתחילת שנה לא הפסיק להיות הליצן של הכיתה ובנוסף היה גם מאחר קבוע בבוקר כאשר בכל פעם היה לו תירוץ אחר: הלכתי לישון מאוחר מדי, לא הספקתי לקום, פספסתי את האוטובוס, אכלו לי, שתו לי וכו.

אחרי חצי שנה של היכרות החלטתי שבמבחן הזה אני מפסיק עם כל ההתחכמויות. אני מתחיל את המבחן בזמן. אם הוא יאחר – זה יהיה על הזמן שלו.

כמו שחשבתי, ככה היה: המבחן התחיל, דקה ועוד דקה עוברת, ואחרי חצי שעה, מי מחליט להופיע בפתח הכיתה אם לא כוכב היום? רק שבניגוד לחיוך התמידי שהיה מרוח על פניו בכל הפעמים האחרות שאיחר, עכשיו פניו נראו נפולות, עיניו אדומות ומשהו נראה שונה.

כמורה חדש שעוד לא יצא לו להבין את נפתולי החיים החלטתי להיות נאמן למה שהחלטתי ואמרתי לו בנחישות: "בוקר טוב, יש לך בדיוק עוד 20 דקות לעשות את המבחן". הוא רצה למחות ולהגיד לי משהו, אבל אני, גיבור גדול, החלטתי לא לתת לו בכלל פיתחון פה, ביטלתי את דבריו ואמרתי לו: "עזוב אותך, אני לא רוצה לשמוע בכלל… תחסוך לי".

הוא עשה את המבחן. לא הספיק כמעט כלום. עוד באותה הפסקה בדקתי לו את המבחן ובתנועת ניצחון הענקתי לו אותו כאשר המסר ברור: 'חביבי, בחרת להתעסק עם המורה הלא נכון, בפעם הבאה תחשוב בקשה פעמיים לפני שתתחיל עם הצגות האיחור שלך'.

בערב התקשרה אליי אמו של אותו תלמיד ואמרה לי: "אני יודעת שהוא תמיד מאחר, אבל רק תדע שהפעם לקחו את סבא שלו, שישן אצלנו, לחדר מיון ב'שערי צדק' והוא היה איתו כל הלילה. בבוקר במקום ללכת לישון הוא התעקש ללכת לבית הספר לעשות את המבחן".

חטפתי בום בלב. הרגשתי כמה שנכון המשפט שחינוך זה לא מתמטיקה: אתה יכול להיות אמון על ההכנות והמעשים כמו גם על הדרך, אבל התוצאות, זה כבר לגמרי לא בשליטתך.

נזכרתי בסיפור הזה כשנתקלתי בסיפור המקסים של משה וונשטוק, יו"ר המזכירות הפדגוגית לשעבר ורציתי שגם אתם תיהנו ממנו:

"כשהיינו זוג צעיר עם שני ילדים, עבדנו במשרה מלאה, למדנו, גידלנו אותם, והיינו שפוכים לגמרי ממרוץ ההישרדות. היו ימים שחשבנו שנגמר העולם. גרנו בכפר בתיה שברעננה. הילדים היו בני שלוש ושנתיים, והם היו מתוקים אבל שובבים בטירוף, ובלילה- בלילה הם התגנבו למיטה שלנו והשתלטו עליה: ישנים ובועטים לכל הכיוונים. מאחר והיינו זוג שיודע מה הוא רוצה ומבין מצוין בחינוך, ואפילו למדנו אז אצל הכוהנת הגדולה של שיטת אדלר- ידענו בדיוק מה עלינו לעשות.

אחר צהרים אחד הבהרנו להם שזהו, חד וחלק, החל מהלילה הדלת ננעלת, אין כניסה לחדר ההורים. "אם תהיו שלמים עם זה", הסבירה הכוהנת, "הם יפנימו מיד". השכבנו אותם בערב, הבהרנו בהחלטיות, ונשכבנו לישון.

בשתיים ורבע בלילה נשמע הרחש הראשון, ניסיונות פתיחה, אחר כך כמה דפיקות שקטות ונואשות, מימי התלבטה אם לקום, אבל התגברה. ואז – שקט, דממה.

"זה עבד", לחשתי לה. "את רואה? ככה מחנכים!"

"משהו לא מסתדר", היא ענתה. "אני מכירה את החומר הזה, הם לא מוותרים כל כך מהר". "אל תפתחי, שלא יחשבו שנשברנו", הפצרתי. "אני יוצאת לבדוק", היא נשברה, יצאה מהמיטה, ומיד שבה בריצה, מתנשפת ונסערת: "הילדים נעלמו, הם לא בבית!"

קפצתי במהירות והבחנתי בחלון פתוח בסלון. לך תעשה משהו, רעננה, שתיים בלילה, והילדים נעלמו. רצנו החוצה והתחלנו להתרוצץ, להסתובב כמו מטורפים. אחרי כמה דקות זיהינו אותם, יושבים בגינה של השכנים, בישיבה מזרחית רגועה, לבושים פיג'מת מיקי מאוס ופלוטו ומלטפים את הכלבה של השכן שרבצה לידם. "מה אתם עושים?" התחממתי.

"אבא", יצחק פער מולי עיניים גדולות ותמימות: "לא רצינו להפריע, אז פתחתי את החלון, עזרתי לדוד לטפס ולצאת, והלכנו לשחק עם טרה, הכלבה".

זה היה אחד השיעורים הראשונים שלי בחינוך. אתה בטוח שאתה צודק, אתה נועל, ומאבטח, ומבהיר וסוגר, אבל בסוף יש פה שתי נשמות עצמאיות, שמחפשות את החלון שלהן, ועוזרות זו לזו לעקוף אותך ולעשות את מה שהן צריכות לעשות בעולם הזה. בדרך שלהן, באופן הנכון להן, במסע שלהן בעולם…".

(וארא תשפ"ב)