פרשת "ויקהל", שמדברת בפרוטרוט על בניית המשכן, מדגישה את הכינוס הלאומי הגדול של העם כולו לצורך מפעל ההקמה הגדול. הפתיחה של הפרשה: "וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת
לאיזה כיוון פנו הכרובים? הפסוק בפרשה מזמן לנו אתגר פרשני בעניין זה. מצד אחד הוא אומר: "וּפְנֵיהֶ֖ם אִ֣ישׁ אֶל־אָחִ֑יו", אך מצד שני הוא מוסיף: "אֶל־הַכַּפֹּ֔רֶת
אנו מבקשים אחדות בעם ישראל. אך כיצד ניתן לכונן אחדות בין חילונים לדתיים? כיצד יהודי שומר הלכה יכול להכיל מבחינה דתית את חברו שאיננו שומר
קבלת התורה הייתה אירוע יחיד במינו בהיסטוריה העולמית, וכדי להגיע אליו התרחשה תופעה מיוחדת במינה בתולדות ישראל: אחדות בין כולם. התורה מספרת: "וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל
ההבדלים בין העדות בעם ישראל אינם נוגעים רק למנהגים אלא גם לפסיקת הלכה – הספרדים נוטים אחר המחבר, האשכנזים אחר הרמ"א וכד'. וכאן טמונה בעיה,
בשתי הרשימות הקודמות עמדנו על שני עקרונות סותרים שאני מבקש להציב בבסיס פסיקת ההלכה – מצד אחד, שמירה על המנהגים והמסורות של כל העדות והזרמים
מספרים על יהודי שעלה לארץ מרוסיה הקומוניסטית, ונשאל על התנאים בארץ מוצאו: העבודה, האוכל, השכר וכדומה, ועל הכל השיב: "לא יכולתי להתלונן". שאלו אותו: "אם
לא ניתן לכפות אחדות מאולצת על אנשים. לכן לא ניתן לבטל מסורות ומנהגים שהביאו איתם יהודים בקיבוץ הגלויות האחרון. אבל מצד שני, ישנה בעיה גדולה
אחד הדברים המאפיינים משא ומתן הוא שבמהלכו בני אדם נוטים להגמיש את תנאיהם, לשנות את דרישותיהם, ולהציע פתרונות חדשים על מנת להגיע לסיום מוצלח. לא
ראוי לזרות אור על מכת החושך, שכן מיקומה כמכה שלפני האחרונה מלמד שהייתה זו מכה קשה ביותר, והדבר מעורר תמיהה, שכן בניגוד לכל שאר המכות,
