לא היו מכות במצרים!

במקרים קודמים, כגון בדור המבול ובסדום ועמורה, ה' העניש מיד בנוק-אאוט, מדוע במצרים ניהל מלחמת התשה בעשרה סיבובים? התשובה היא שמכות מצרים לא היו עונש למצרים, ולמען האמת כלל לא היו מכות במצרים. אמנם התרחשו שם תופעות של דם, צפרדע, כינים וכל דצ"ך, עד"ש באח"ב, אבל התורה לא קוראת להן מכות, אלא מכנה אותן בשם "מופתים" או "אותות".
שאלת המפתח שתסביר את המאורעות שהתרחשו במצרים היא: מה הייתה המטרה של כל האותות והמופתים שרגילים לקרוא להם מכות? אם מטרתם הייתה שחרור בני ישראל, יכול היה בורא עולם להשיגה בפצצת אטום אחת. אם התמקדה המטרה בהענשת המצרים ונקמה בהם, ניתן היה להשיג זאת בהנחתת מהלומה אחת רבת עוצמה.
המטרה האמתית של האותות והמופתים במצרים נאמרת בתורה שוב ושוב: להוכיח לפרעה ולכל מצרים ש-ה' הוא הא-להים. פרעה מסרב להכיר במלכות ה' עלי אדמות וטוען: "מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ… לֹא יָדַעְתִּי אֶת-ה', וְגַם אֶת-יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ". סדרת האותות והמופתים נועדה להסביר לו בדרך שהוא מבין ש-ה' ריבון עולם, השולט בטבע ובחיי בני אדם. ואכן, לכל אורך סדרת המכות התורה מדגישה את המטרה הברורה: "וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי-אֲנִי ה", "בְּזֹאת תֵּדַע, כִּי אֲנִי ה'", "לְמַעַן תֵּדַע, כִּי אֲנִי ה' בְּקֶרֶב הָאָרֶץ", ועוד כיוצא בזה.
על-פי אג'יפטולוגים, חוקרי מצרים העתיקה, ניתן אף להבין באופן ספציפי כיצד המכות השונות מוטטו את האמונה באלוהי מצרים לסוגיהם. מכת הדם הייתה אות ומופת כנגד האל חעפי, האחראי להצפת הנילוס, מכת הצפרדע לעגה לאלילה חקת, המתוארת כבעלת גוף אדם וראש צפרדע, כינים כנגד חפרי, אל השמש שמתואר באמנות המצרית כראש חיפושית, וכן הלאה (ראו פנינה גלפז-פלר, 'יציאת מצרים– מציאות או דימיון', עמ' 96 ואילך).
כיוון שמטרת האותות הייתה שינוי תודעתי, היה צורך בסדרה ארוכה וממושכת של מופתים, שמספרות חז"ל ואילך זכו לתואר "מכות". הקניית תודעה חדשה לעולם לא יכולה לבוא בשיטת זבנג וגמרנו. היא מחייבת תהליך הדרגתי של הבנה והפנמה. המצרים היו צריכים להפנים בהדרגה את ההכרה בא-לוהי ישראל, ואת ההבנה שאין כוח אמתי לאליליהם. הם היו צריכים להסתגל אט-אט לרעיון שכל בני האדם נבראו בצלם על ידי אותו א-ל אחד, ולכן אין היתר לאנשים מסוימים לשעבד, לנצל ולהתאכזר לאחרים. בכדי שהמצרים יטמיעו את ההכרה בכך שאלוהי השמש ואלוהי האדמה, אלוהי היאור ואלוהי הפריון, בהם האמינו, אינם בעלי כוח, חייבת הייתה להתבצע מסכת מכות מסודרת, כאשר במקביל מתווספים לה בהדרגה הפירושים הנכונים למאורעות, ומוטמעים יותר ויותר המסרים התאולוגיים והמוסריים שעולים מתוכם.
האותות במצרים היוו תהליך רוחני וחינוכי גם עבור בני ישראל שנדרשו לסגל ולהפנים תובנות חדשות בדבר אמונה ב-ה' המתערב למענם, ובדבר היותם מסוגלים להיגאל. הם אף נדרשו לעבור חוויה שתיחקק בעומק תודעתם כך שירצו ויוכלו להעבירה לדורות הבאים: "לְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן-בִּנְךָ, אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם, וְאֶת-אֹתֹתַי, אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בָם; וִידַעְתֶּם, כִּי-אֲנִי ה'". גם עבור בני ישראל היה צורך בתהליך ממושך של אותות ומופתים.
שנים רבות מאוחר יותר קם נביא גדול וניסה לחולל שינוי באמונה אצל עם ישראל שנהה אחרי האלילים שהפיצו אחאב ואיזבל. אליהו הנביא עמד במרומי הר הכרמל והשיג ניצחון מהיר ומשכנע על נביאי הבעל והאשרה: "וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ ה' הוּא הָאֱ-לֹהִים" (מלכים א, יח, לט). ברם, תוך זמן קצר התפוגג רושם הניצחון, העם חזר לסורו ואליהו נאלץ שוב לנוס על נפשו מפני אחאב ועושי דברו. בהתגלות האחרונה לה זכה ניצב אליהו בהר סיני, ו-ה' הראה לו שהשכינה לא נמצאת ברוח, לא ברעש ולא באש, כי אם בקול דממה דקה. אליהו אמור היה להיזכר כיצד המעמד הגדול מכולם, מעמד הר סיני, בקולות וברקים ואש, אף הוא התחלף תוך זמן קצר במעשה העגל. הוא אמור להבין ששינוי באמונה ובתודעה מחייב עבודה סיזיפית שקטה ומתמשכת בקול דממה דקה, וכי אי אפשר לבצע אותה באירוע אדיר ורב רושם אך חד פעמי.
האם אנחנו זוכרים תמיד שאי אפשר לזכות להישגים בחינוך באמצעי ענישה או במבצעים חד-פעמיים, אלא חייבים לעמול באינטנסיביות שקטה כדי להשיג תוצאות טובות? האם אנחנו מודעים לכך שאי אפשר לחנך את העם לאמונה, לאהבת תורה ולהכרה בערך השבת על ידי חקיקה קשה ואכיפה כופה, אלא מוכרחים להתקדם בסבלנות, במינון מוגבל ובתהליך מדורג? פרשת וארא מסיימת כשהיא נותנת לנו שטיפה קרה של ברד, ושולחת אותנו לשבוע של חשיבה על כוחם של תהליכים.
(וארא תשעח)