הכתובה שבינינו ובין ריבונו של עולם
אחד המנהגים המיוחדים שבמנהגי החופה שבעם ישראל הוא הקראת הכתובה מתחת לחופה. הקראה זו אינה חובה הלכתית, ואינה חלק מהחופה. ביסודו היא נקבעה כדי להבחין
אחד המנהגים המיוחדים שבמנהגי החופה שבעם ישראל הוא הקראת הכתובה מתחת לחופה. הקראה זו אינה חובה הלכתית, ואינה חלק מהחופה. ביסודו היא נקבעה כדי להבחין
דרך כלל אנו משתמשים במונח אונאה בהקשרים ממוניים. וכך גם לומדים אנו מתוך לשון הפסוק: 'וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ אַל תּוֹנוּ
אחת השאלות הקלאסיות בעולם פרשנות התורה היא שאלתו של רש"י על הפסוק בפרשת בחוקותי (ויקרא כו, ז-ח): "וּרְדַפְתֶּם אֶת אֹיְבֵיכֶם וְנָפְלוּ לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב. וְרָדְפוּ מִכֶּם
השבת אנו קוראים את התוכחה הכתובה בפרשת "בחוקותי". ניתן לראות במסגרת האסונות של התוכחה מעין הסלמה (פרק כו') "(יד) וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְלֹא תַעֲשׂוּ

פרשת השבוע קוראת לנו ליטול פסק זמן מהמרוץ המטורף, ולעצור קמעא את שטף החיים. שנת השמיטה ושנת היובל, כמו שבת בראשית, המתרגשת ובאה אלינו בכל
פרשת השבוע מלמדת אותנו על חובת ההגינות במסחר: אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו. חופש העיסוק וחופש ההתקשרות מוגבלים על ידי התורה בהתאם לכללי ההונאה. כך

חופש התנועה מוכר זה כבר כאחת מזכויות האדם הבסיסיות ביותר. חלק מחירותו של אדם מתבטא ביכולתו לנוע בחופשיות ממקום למקום, לגור היכן שלבו חפץ, לצאת

השבוע נציין תאריך מיוחד בתולדות הציונות הדתית – מאה שנים לעליית הרב קוק לארץ ישראל, ומינויו לרבנות יפו והמושבות. בכ"ח באייר תרס"ד (1904) הגיע הרב

אחד הכשלים הניצבים לפתחו של כל לימוד, ולימוד תורה בכלל זה, הוא השגרה. החזרה השנתית על פרשיות התורה, הופכת פרשיות רבות לטקסטים מוכרים, שכל אחד
אחד התהליכים המרתקים ביותר שהתחוללו בשנה שעברה, שנת השמיטה, היה הניסיון לשאול את עצמנו באופן מתמיד מהי המשמעות המעשית של שנת השמיטה בחברה לא חקלאית.