יאיר נווה אלוף (מיל.), לשעבר סגן הרמטכ"ללאחר חנוכת המשכן בראש חודש ניסן ולאחר ההתעלות בחג החירות, עם ישראל שב לפרטים הקטנים שבעבודת המשכן. אהרון ובניו מסיימים שבוע של חפיפה, ובסיומו טקס מרשים בו אהרון נושא ידיו ומברך את ישראל בברכת הכהנים. בסוף הטקס שיא נוסף " ויבא משה ואהרון אל אהל מועד ויצאו ויברכו את העם וירא כבוד ה' אל כל העם".
מה רב שיברון הלב כאשר מיד לאחר מכן שני בני אהרון, בעבודתם הראשונה, מביאים " אש זרה אשר לא ציווה אותם " , חוטאים ונענשים במיתה. המפרשים מחפשים הסברים לחטאם של נדב ואביהו. דווקא רש"י אינו נוקט עמדה משלו אלא מביא את ר' אליעזר הטוען שהם לא נהגו כבוד במשה והורו הלכה בפניו ואת ר' שמעון הגורס שחטאו בכך שנכנסו שתויי יין להיכל.
משה מנחם את אהרון ואומר לו " הוא אשר דיבר ה' לאמור בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד, וידום אהרון".
רש"י מסביר שבני אהרון, היו גדולים ממשה ומאהרון. לא בדיוק מסתדר עם הפרשנים האחרים וגם לא עם פירוש רש"י עצמו על הפסוק הקודם.
נראה לי כי נכון להבין את מהות האירוע דווקא מההפטרה.
דוד המלך רוצה להעלות לירושלים את ארון ה' שנפל בידי פלישתים, ובכך לקבוע את ירושלים כבירתה הרוחנית הנצחית של עם ישראל.
הפלישתים, שחטפו מגפות והשפלות כתוצאה מהחזקת הארון, שמים אותו על עגלה חדשה ושולחים אותו בכבוד הראוי לבית שמש. אנשי העיר שולחים אמנם לויים להוריד את הארון מהעגלה ומקריבים עולות לה' . אולם הארון אינו מכוסה וגלוי לעיני כל העם. ה' מעניש את תושבי בית שמש ומעל חמישים אלף איש מתים.
העם המתאבל מבין שהוא בבעיה ומבקש מכהנים בני קרית יערים לקחת את ארון ה'. הם לוקחים אותו על כתפיהם, כפי שנדרש במעשה המשכן בתורה, ומעלים אותו לבית אבינדב בקרית יערים, שם נמצא הארון עשרים שנה ומביא ברכה על כל סביבתו.
דוד מחליט להעלות את ארון ה' לירושלים ואנשיו מעלים שוב את הארון על העגלה (אולי בגלל הדרך הארוכה לירושלים) . בדרך " שומטים הבקר", עוזה מחזיק ותומך בארון שלא יפול וה' ממיתו במקום. דוד כועס בעיקר על עצמו " ויחר לדוד על אשר פרץ ה' פרץ בעוזה".
ארון ה' עושה אתנחתא נוספת אצל עובד אדום שהיה ממשפחת הלויים ולאחר שלשה חודשים דוד מחדש את המסע, כאשר הפעם נושאים את הארון על הכתפיים ועל פי כל ההלכות. " ויהי כי צעדו נושאי ארון ה' ששה צעדים ויזבח שור ומריא".
דוד כעס על עצמו כי הבין שהכללים החלים על כלי המשכן ועל ארון ה' קבועים ואין לשנותם. לעניין זה אין זה משנה אם הארון אצל פלישתים, אצל תושבי בית שמש או בתהלוכה בה המלך מרקד לפניו בדרך לירושלים. אם לא נוהגים בארון בכבוד הנכון ולפי הפרטים המדוקדקים, הארון יגרום לסובבים אותו למות, ולא יביא להצלחתם הכלכלית או הביטחונית.
דוד היה צריך להבין זאת מיד לאחר המגפה שפרצה בבית שמש , לעשות תחקיר מדוקדק ואז להעלות את הארון לפי הנוהל המחייב.
זה בדיוק היה חטאם של בני אהרון. הם היו צדיקים וגדולים, אך לאחר כל הפרשות העוסקות בפרטי הפרטים של עבודת המשכן ולאחר חפיפה ארוכה ויסודית שקיבלו ממשה , היה עליהם להקפיד על קטנה כגדולה. לא להוסיף ולא להפחית.
לכן הפסוק כפשוטו מאד ברור. הדגש הוא לא על כך שהביאו אש זרה , אלא האש זרה כי "אשר לא ציווה אותם". הם פעלו על דעת עצמם וכאשר שינו במשהו מייד נענשו , למרות גדולתם ומעלתם.
המסר הנוסף שמסביר משה הוא שנבחרי ציבור, אלו שנבחרו על ידי ה' או על ידי הציבור, נענשים בחומרה הרלוונטית לא רק בגלל החטא עצמו אלא גם ביחס ישיר לבכירותם בהנהגה.
מבחן "בוזגלו" האמיתי הוא שעל אותו חטא האדם הפשוט ייענש, אך שליח הציבור ייענש בעונש כבד הרבה יותר. זו הנורמה הנכונה.
בימינו אנו שומעים לא פעם כי עצם ההשפלה של המנהיג בעמידתו לדין ועצם ירידתו מאיגרא רמא לבירא עמיקתא , זה העונש העיקרי וממילא נכון להקל בעונשו המעשי.
קובעת התורה באופן חד משמעי: "בקרובי אקדש" . על אותה עבירה יש להעניש את נבחרי הציבור יותר מאשר את האדם הפשוט. גם אם עומדות להם זכויות עבר. זו דוגמא אישית וזהו מימוש האחריות.
(שמיני תשעז)
