בפרשת שמיני מפורטים סימני בעלי החיים, שעל פיהם נקבעו כללי המותר והאסור באכילה מן הבהמות, הדגים, העופות והחרקים. בסיום הקטע הדן במאכלות אסורות ובהקשר אליו, הקב"ה מצווה את בני ישראל: "והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני".
הדרישה: "והתקדשתם והייתם קדושים", מופיעה גם בסמוך לפירוט איסורי העריות, שבני ישראל נצטוו לקיים: "ערות אביך וערות אמך לא תגלה" וגו'. התורה דורשת מאתנו: "וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם וגו' וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵא-לֹהֵיכֶם".
בני ישראל התחייבו במעמד הר סיני "בנעשה ונשמע". כדי לעגן את ההתחייבות הזאת התורה צוותה : "שְׁמֹר וְשָׁמַעְתָּ אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ". כמו כן יש איסור גורף להישמע אל המסיתים: "וְלֹא תִשְׁמַע אֵלָיו", והסיבה היא: "כי עם קדוש אתה לה' אלוקיך". בהכנת הקטורת אשר שימשה במשכן נאמר למשה: "וְהַקְּטֹרֶת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בְּמַתְכֻּנְתָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לְךָ לַה': אִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כָמוֹהָ לְהָרִיחַ בָּהּ וְנִכְרַת מֵעַמָּיו".
מצוות עשה ומצוות לא תעשה הקשורות למאכלות אסורים, עובדות על חוש הטעם. מצוות אחרות קשורות לאיסורי עריות ופועלות על חוש המישוש. על חוש הראיה נגזר: "ולא תתורו אחרי לבבכם – זו מינות ואחרי עיניכם – זו זנות" (סיפרי ), ובגרסת מצוות עשה: "וראיתם אותו (ציצית) וזכרתם את כל מצוות ה' ". חוש השמע מנווט על ידי המצוות השמעיות: לשמוע אל מצוות ה' ככלל בסיסי, ולא לשמוע דברי שטנה, הבאים להסיט מדרך ה' כנורמה מחייבת. איסור הרחת הקטורת שהוכנה במשכן, בא להגביל את חוש הריח.
התורה ציוותה במצוות עשה ובמצוות לא תעשה, כיצד יש להפעיל בצורה מושכלת את חמשת החושים, ובכך להתעלות לרמה של "קדושים". מצוות אלה נועדו לבלום ולעדן את התאוות, הבאות לספק את רצונותיו של האדם דרך חמשת חושיו, המעבירים תאוות אלה למרכז השליטה שבמוח דרך גלאי החושים.
נשאלת השאלה: מדוע הוצמדו הביטויים: "והייתם קדושים, עם קדוש, והתקדשתם", למצוות שנועדו להגביל את תאוות האדם?
חלק מקובעי טעמי המצוות (רמב"ם , בעל ספר החינוך, רשב"ם) טוענים, שמטרת האיסורים בתחום המזון היא צורך בריאותי. המזון הכשר בריא יותר מהמזון הטרף. כנגדם יש הקובעים ( בעל עקדת יצחק , אברבנאל), שמטרת האיסורים בתחום המזון זהה למטרת כל מצוות התורה: "לצרף בהם את הבריות" – קבלת עול מלכות שמים. בכדי להוכיח את צדקת קביעתם, הם מצביעים על כך שהגויים, שאינם מקיימים איסורים אלה, אינם פחות בריאים מן היהודים, המקיימים את ההגבלות המוכתבות על ידי מצוות אלה.
באיסורי עריות, הוכח שקיימת שכיחות גבוהה לפגמים גנטיים, בילדים שנולדו מנישואים בין בני זוג בקרבה משפחתית מדרגה ראשונה (אח ואחות), כפי שהתורה אסרה, אך תופעות אלה קיימות, אמנם בשכיחות נמוכה יותר, גם בנישואי בני דודים, ועליהם לא אסרה התורה להינשא. בשאר איסורי עריות (אשת איש, אשת בנו, אשת אביו וכ"ו), עלולות להיווצר בעיות חברתיות, אך לא בעיות גנטיות. המסקנה היא שגם באיסורי עריות, בדומה לאיסורי מאכלות אסורות, מטרת האיסורים לא באה כצורך בריאותי.
הופעת הביטויים: "והייתם קדושים, עם קדוש, והתקדשתם", לצד כל אחד מהציוויים הבאים להגביל את תאוות הגוף, על ידי חמשת החושים, מחזקת את הטענה, שאכן מטרת מצוות העשה והלא תעשה הקשורות להגבלות אלה היא: "להגביר את כוח האמונה על פני כוח התאווה" (רבנו בחיי).
(שמיני תשעז)
כוח האמונה וכוח התאווה
השארת תגובה