הורות, שיגעון ועבודת ה'

לדוד המלך היה אומץ.
" וְהָיָה אֲרוֹן ה' בָּא עִיר דָּוִד וּמִיכַל בַּת-שָׁאוּל נִשְׁקְפָה בְּעַד הַחַלּוֹן וַתֵּרֶא אֶת-הַמֶּלֶךְ דָּוִד מְפַזֵּז וּמְכַרְכֵּר לִפְנֵי ה' וַתִּבֶז לוֹ בְּלִבָּהּ" (שמואל ב', ו' /ט"ז).
מלך ישראל שקוע בריקוד של אהבת ה' ואינו רואה דבר מלבד בוראו. מיכל בת שאול צופה בדוד, הנסחף פנימה ומשיל מחיצות וקליפות ואינה רואה לפניה אלא – מלך משתטה.
הוא בפנים – והיא כל כך בחוץ. אבל היא לא היחידה, גם אנחנו לפעמים – מיכל.
שלושה שיעורים אני לומדת ממעשהו של המלך דוד: א. להבחין ולשמוח בטוב הנמצא כאן ועכשיו. ב. להתמסר להווה בשלמות. ג. לדעת להתעלם מביקורת פנימית וחיצונית.
א. קריסטל בויד ( 1998, “Midnight Muse”) התייחס לאשליית האושר "המושלם" ולמציאת האושר בהווה:
"אנו משכנעים את עצמנו שחיינו יהיו טובים יותר אחרי שנתחתן. אחרי שיהיו לנו ילדים. כשנצא לפנסיה…
החיים תמיד מלאים באתגרים ומכשולים. עדיף לקבל זאת ולהחליט להיות מאושרים…
לכן, תפסיק לחכות עד סוף הלימודים, עד שתרד במשקל, עד שתתחתן, עד שהילדים שלך יעזבו את הבית… עד הקיץ, הסתיו, החורף או האביב או עד שתמות, כדי להחליט שאין זמן יותר טוב להיות מאושר.
האושר הוא דרך – לא גורל.
תעבוד כאילו אתה לא זקוק לכסף,
תאהב כאילו אף פעם לא פגעו בך,
ותרקוד כאילו שאף אחד לא רואה אותך."
ב. "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו" אמר דוד המלך בעצמו (תהילים קי"ח /כ"ד). היום הוא היום. הבה נמצה אותו.
ג. לכולנו יש "סופר אגו", טען זיגמונד פרויד- מעין מנגנון במבנה הנפש בו מופנם המוסר החברתי ואשר פועל לריסון דחפים ולתפקוד על פי קריטריונים מחמירים של התנהגות נורמטיבית.
מיכל בת שאול – מייצגת את הסופר אגו ("מה יגידו"). ואילו דוד המלך, הוא דווקא בחר להתמסר – מול כולם, לדחף הטבעי של עבודת ה'.
הורות, שגעון ועבודת ה'
אתה, המלך, מתבזה בעיני אמהות עבדיך, לועגת מיכל ומחמיצה סוד גדול.
"וּלְמִיכַל בַּת שָׁאוּל לֹא הָיָה לָהּ יָלֶד עַד יוֹם מוֹתָהּ" (פס' כ"ג).
נדרש "שגעון", על מנת להיות עבד ה'. והוא גם הכרחי, מסתבר, על מנת לגדל ילדים.
(שמיני תשעז)