ומה היא קדושתה?

בימי העצמאות, לאחר התפילה החגיגית שלוותה באמירת "הלל", נהג מו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין, ראש ישיבת "הר עציון", ללמד שיעור מעמיק בנושא אחת המצוות בארץ. חלה, שביעית, תרומות ומעשרות. שתי הלחם, העומר והביכורים. לפני היציאה לטיולים, כך סבר, צריך להעמיק בתורת ארץ ישראל.
"ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות", נאמר במשנת כלים (א, ו). אך המשנה ממשיכה, ולא תמיד אנו זוכרים את ההמשך: "ומה היא קדושתה? שמביאים ממנה העומר והביכורים ושתי הלחם".
עבור הרב ליכטנשטיין, קיומן של מצוות אלה וקדושת הארץ – הן ולא הלמות פטישי הפלסטיק, ענני העשן מעל המנגלים או הדגלים המתנופפים ברוח – היו הביטוי המרכזי והחשוב בעצמאות ישראל ובשיבת העם לציון.
בהלווייתו סיפר מי מבניו שכשהיה שב מחו"ל לישראל, היה מתחיל באמירת פרקי תהלים בשעה שהמטוס החל מתקרב לחופי הארץ, כדי לחוש משהו מאווירת הקדושה של ארץ ישראל שאליה הוא מתקרב.
בשביל הרב ליכטנשטיין, "הכל מעלין לארץ ישראל", לא הייתה סוגיה תיאורטית אלא הלכה שיש לקיימה. תלמיד חכם ששמו הולך לפניו, שסיים דוקטורט בהרווארד, ראש "כולל" בישיבה-אוניברסיטה ומי שיועד לתפוס את מקום חמיו הגרי"ד סולובייצ'יק בראשות האורתודוכסיה הציונית בארצות הברית, הולך אל הלא-נודע, נוטש את "ארץ הזהב" שם הובטחה לו קריירה מזהירה (שגם שכרה הכלכלי ונוחות בצדה), ומגיע עם רעייתו וששת ילדיו הקטנים לארץ ישראל.
גם כאן לא בחר משרה באחת הישיבות המבוססות אלא חבר לרב יהודה עמיטל בהקמת ישיבת "הר עציון", ישיבה שבאותם ימים הייתה קטנה בממדיה ושכנה במבני פח נטושים בכפר עציון, ירושת הליגיון הירדני.
שנתיים בלבד חלפו מאז נתבקש לישיבה של מעלה באלה הימים, אך חסרונו – ובעיקר קולו האמיץ, הצלול, ובעיקר המקורי, בסוגיות שעל סדר היום מורגש היטב.
עקב עמדותיו המדיניות המתונות יחסית, היו שחשדו ב"ציוניותו" ובאהבתו את ארץ ישראל. אך מי שהכירו מקרוב ידע אל נכון עד כמה דבק הוא בקדושת ארץ ישראל ובמקומה המרכזי בתודעה הדתית, לא רק הציונית. "לוותר?", זעק מנהמת לבו באחד הימים שבהם דובר על אפשרות להגיע הסדר מדיני, "לוותר? חס וחלילה. לא ייפקד ולא ייזכר. אין לאף יהודי מנדט לוותר על אף שעל מארץ ישראל. דור שזכה לתקומה לאומית, השתקם בארץ הקודש והשתרש בה, דור שזכה לקנות בארץ ישראל שביתה ולהתקיים בה קוממיות, דווקא דור זה ימאס בארץ חמדה?… אכן, לא עצם קיום הבית עומד על הפרק אלא מספר החדרים שבו… פשרה שתאפשר לנו לשמור על הבית – אם כי בהיקף מצומצם יותר – הנה פתרון יהודי, תורני, רוחני ומוסרי. בין דחייה מוחלטת של ויתור לבין פסילת כל פשרה שהיא פעורה תהום עמוקה. עם כל הדבקות בארץ ישראל, עם כל ההערכה, האהבה, הכיסופים, הציפייה והרצון להגשים, עדיין ייתכן שמכוח הנסיבות, ובראיה ערכית מקיפה ותוך קביעת סדר עדיפויות מתאים, נכיר גם נכיר בצורך להתפשר. גם אם מדובר בהתפשרות הנוגעת לערך שבשום פנים ואופן לא היינו מוכנים לוותר עליו".
משבא לדרוש בעניינו של יום העצמאות, סמך את דבריו על הפסוק בתהלים "יודו לה' חסדו, ונפלאותיו לבני אדם" ועמד על החיוב הכפול של ההודאה, גם על ה"חסד", גם על ה"נפלאות". וכך אמר: "הקב"ה חנן וחונן אותנו זה שנות דור ב'חסד', בתשתית איתנה שעם כל העליות והמורדות שבדרכה, עם כל הבעיות והיגון, קיומה הבסיסי ניתן לה וצועדת היא בדרך חזקה ובטוחה, שיסודותיה יציבים וחזקים. אך המדינה אינה רק בבחינת חסד. מי שרואה את השתלשלות העניינים במרוצת המאה, מי שמתבונן בה לא רק מבפנים אלא גם מבחוץ, מתוך ראייה שראשיתה בגלות וסיומה כאן, מבחין לא רק במידת החסד המתמיד, המזדקר לנגד העיניים אלא גם בפן ה'נפלאות'.
ובשנה אחרת הוסיף: "איני נמנה, חלילה, עם שוללי הגולה. איני מזדהה לא עם ברנר ולא עם תלמידיו. אך המציאות בגולה היא מציאות קשה, עגומה ומרה. ניתן לבכות עליה אך לא ניתן לטשטשה… גם מי שגדל בארץ יודע מה גדולה תלותם של בני הגולה במדינה, ודווקא של אותם אנשים שמנותקים מתורה ומצוות. המדינה מהווה עבורם עוגן לזיקה וקשר רוחניים. אכן, אין זה מצב אידיאלי. בוודאי היה עדיף שיתקשרו עם ה"שולחן ערוך" מאשר עם הדגל. ברור שמוטב היה כי ישירו את שיר ה' במקום שישירו שירי מולדת. אבל לא זאת הברירה. לדאבוננו, פסק ציבור זה מזמן לשיר את שיר ה'. הברירה היא בין שירי מולדת לבין "אפס יהדות". חלחלה תאחזנו אם נשאל את עצמנו כיצד היה העולם היהודי נראה כיום מבחינת יהדותו אלמלא המדינה, ללא מועדים מסוימים שמתקשרים עמה בצורה כלשהי, ללא תחושה של גאווה על קיום המדינה, ללא הסמלים שעמם ניתן להזדהות. איזה חלל, איזו תהום הייתה נפערת! "אילו לא" קמה המדינה, כל יחיד או משפחה שאינם מזדהים עם מובנה המלא של היהדות היו נטמעים ושורדים, חלילה, רק "אחד מעיר ושניים ממשפחה". כמובן, לא אלמן ישראל. היו נותרים מבצרים. אך לגבי אותם שנותרו חוצה להם ושאינם מזדהים עם יושביהם היה הנתק איום ונורא. לפיכך, אפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו זקנים, כולנו יודעים את מגילת העצמאות, חייבים אנו לספר, לחוות ולהרגיש… במובן אחד המדינה "קמה" בשנת תש"ח, אבל במובן אחר היא קמה מדי יום. בכל יום ויום מתגלים מחדש פועל ה' ומעשי ידיו. קיומה המתמיד של "כבשה אחת בין שבעים זאבים" – והיום יש יותר משבעים זאבים – הוא גילוי "פועל ה' " מדי יום, "מעשה ידיים" המתחדש חדשים לבקרים. וכי איננו חייבים להתפעל מכך ולהתפאר בכך?".
(תזריע מצורע תשעז)