
היסוד שלנו
יש מספר עניינים שהרמב"ם אינו כולל אותם במניין תרי"ג המצות בעוד שהרמב"ן חולק עליו; מן המפורסמות, יישוב ארץ ישראל והקדושה. לדידו של הרמב"ם, הפסוק

יש מספר עניינים שהרמב"ם אינו כולל אותם במניין תרי"ג המצות בעוד שהרמב"ן חולק עליו; מן המפורסמות, יישוב ארץ ישראל והקדושה. לדידו של הרמב"ם, הפסוק

תורת הקדושה נגמרת בעולם החולין. אין היא מסתיימת עם נעילת דלתות בית הכנסת מעיון בעשרת הדברות הסקנו שהיהדות איננה דת, במובן המצומצם שלה. דת מתרכזת

"לֹא־תְקַלֵּ֣ל חֵרֵ֔שׁ וְלִפְנֵ֣י עִוֵּ֔ר לֹ֥א תִתֵּ֖ן מִכְשֹׁ֑ל וְיָרֵ֥אתָ מֵּאֱלֹקיךָ אֲנִ֥י ה'" (י"ט, יד). לפי זה, האם מותר לקלל אדם שאינו חרש? ומדוע דווקא חרש, הלא

הממצא הארכיאולוגי מגלה שבסופו של דבר רוב האוכלוסייה הישראלית העממית הקפידה לשמור על חוקי התורה בפרשתנו מובאת ההצהרה: "וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן-הָעַמִּים" (ויקרא כ, כו). למעשה,

פרשת השבוע מהווה המשך ישיר לפרשה הקודמת והיא פותחת בדרכי טהרתו של המצורע, ובקורבנות שעל המצורע להביא כדי להשלים את תהליך ה'ניקוי' מהעבירות בעטיין קיבל

מי שמשתמש בפיו להרע, פוסל אותו מלשמש בקודש חז"ל דרשו את המילה "מצורע" כ"מוציא שם רע". במקומות שונים חז"ל מבהירים שמי שמשתמשים ביכולת הדיבור שלהם

פרשתנו היא בעצם המשכה של פרשת תזריע, שבה החלה התורה בפירוט דיני המצורע. פרשתנו עוסקת ברובה במה על המצורע לעשות בכדי להיטהר; וכן בצרעת הבית,

הרבה פעמים האדם מקשיב, הכוונה, טכנית- הוא שותק ושומע מה נאמר בחלל החדר. אבל תוך כדי, גלגלי השיניים עובדים חזק על מענה הסיפור של מערכות

כפי שאנחנו לומדים מפרשת השבוע, פרשת מצורע, מצורעים נשלחים על-ידי הקהילה לחיות מחוץ למחנה בימי הצרעת. הפרק שנבחר על ידי מסדרי ההפטרה לקרוא בפרשה זו

כשאדם רואה נגע בביתו הוא חייב להזעיק את הכהן ולומר לו בהססנות – 'כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת'. לאחר שהכהן מגיע אל הבית עליו לפעול בנחישות