הממצא הארכיאולוגי מגלה שבסופו של דבר רוב האוכלוסייה הישראלית העממית הקפידה לשמור על חוקי התורה
בפרשתנו מובאת ההצהרה: "וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן-הָעַמִּים" (ויקרא כ, כו). למעשה, פעמים רבות עוד בטרם כניסתם של בני ישראל לארץ, הם מוזהרים להתרחק ממעשי חוקות הגויים ולהבדל מהם: "כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ-מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם-בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ-כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ" (ויקרא יח, ג).
אחת הדוגמאות המובהקות קשורה להבדל במזון: "לְהַבְדִּיל בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר וּבֵין הַחַיָּה הַנֶּאֱכֶלֶת וּבֵין הַחַיָּה אֲשֶׁר לֹא תֵאָכֵל" (ויקרא יא, מז). מאז ומתמיד נחשב החזיר כבעל חיים טמא (ויקרא יא, ז; דברים יד, ח), כסמל המבדיל בין ישראל לעמים. הממצאים הזוארכיאולוגים מאתרים רבים בארץ ישראל מוכיחים שהמצאות עצמות חזיר או העדרם מהווים "ממצא אתני" של זהות האוכלוסייה באתרים הנחפרים. מסתבר, שבאתרים הישראלים מתקופת הברזל כמעט ולא מוצאים ממצאים של עצמות חזיר, דבר המוכיח על שמירתו של הציווי הא-לוהי, לעומת שכיחותו באתרים כנעניים או פלישתים.
כיום מסתבר שניתן לזהות באתרים הישראלים מתקופת הברזל מאפייני זהות נוספים שבאים לידי ביטוי בתרבות החומרית, כפי שהראה החוקר פרופ' אברהם פאוסט במחקריו. למשל, האתרים הישראליים שבחבל ההר מאופיינים במגוון דל בטיפוסי הכלים ובעיבוד יחסית גס. בולט בהם מיעוט שימוש בכלים קרמיים מעוטרים, כפי שהיה מקובל בתרבות החומרית הפלשתית והכנענית באותה תקופה או בתקופות אחרות לפני או אחרי התקופה הישראלית. יתירה מזאת, למרות העדויות למסחר מפותח עם איי המזרח התיכון, הרי שבמכלולי הכלים הישראלים לא מוצאים קרמיקה מיובאת. ניתן להסביר זאת ברצון לקיים חברה שוויונית המאופיינת בצריכת חיים צנועה, כנגד התרבות הנוכרית הראוותנית. מאפיינים אלה אפשר לראות גם בדגם הפונקציונאלי של "בית ארבעת המרחבים" ובדפוסי קבורה פשוטים.
אולם דומה, שיש בכך תשקיף להבדלים עמוקים הנובעים מהתבדלות מהתרבות הרוחנית הנוכרית. העדר עיטור של מוטיבים מן החי והצומח בקרמיקה הישראלית, נובע מהאיסור של לא לעשות כל פסל וכל תמונה (שמות כ, ג), שרבות יוצג בדימויים אלילים מעולם הטבע – הורחב על ידי הישראלים לעיתים גם לעיטור יותר אמורפי. גם הימנעות משימוש בכלים מיובאים או שנלקחו שלל עלול להיות בעייתי, אם קיים חשש שבושלו בהם דברי איסור. בניגוד לכלי מתכת שניתן להגעילם באש (במדבר לא כב-כג), בכלי חרס נמנעו מלעשות כך. נציין שבאותה תקופה לא הייתה שכיחה קרמיקה מזוגגת, שאולי יש צד להקל בה. הדים לתקנה קדומה זאת מוצאים בדברי הרמב"ם: "ומדברי סופרים לא יבשל בה לעולם" (הלכות מאכלות אסורות יז, ב).
אין ספק, שלהלכות טומאה וטהרה היו השפעות גם על התרבות החומרית. דבר זה בא לידי ביטוי למשל, במקום הקבורה הישראלי, תמיד מחוץ לישוב ולא בתוכו בשל טומאת המת. אין צריך לומר שלא נהגו לקבור בתוך הבתים כפי שמוצאים לעיתים בקרב הנוכרים. כמו כן, האוכלוסייה העממית נהגו לטמון את המתים לרוב בקברי שוחה בקרקע ולא במערות ובקברי פיר דבר שבא ללמד על אורח חיים פשוט.
התביעה להתבדלות מופנית גם למלך באיסור ריבוי סוסים ונשיאת נשים רבות וכן באיסור להרבות בזהב ובכסף (דברים טז-יז). ראוי לציין, שמתקופת הברזל נעדרות כתובות מלכותיות מישראל. יחד עם זאת, כמובן שמוצאים גם דוגמאות שאינן עולות בקנה אחת ממה שתיארנו, בכמות יחסית קטנה; והן משקפות את שכבות האוכלוסייה הגבוהה והרובד השלטוני שפעמים הושפע מהפולחן הפגאני ואליו הופנו לרוב חצי הביקורת של הנביאים.
הממצא הארכיאולוגי מגלה שבסופו של דבר רוב האוכלוסייה הישראלית העממית הקפידה לשמור על חוקי התורה או לפחות זיהתה את עצמה בסממנים שונים בתרבות חומרית, שהבדילה אותם באופן מכוון מהחברה הנוכרית שסבבה אותם. כחברה שנלחמת על זהותה היא החמירה מעבר לחוקי התורה הפורמליים. עם ישראל נענה לקריאה של: "וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' – וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן-הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי" (ויקרא כ, כו).
(קדושים תשפ"ב)