הרב מאיר נהוראי (רב משואות יצחק, יו"ר רבני בית הלל)
כשאדם רואה נגע בביתו הוא חייב להזעיק את הכהן ולומר לו בהססנות – 'כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת'. לאחר שהכהן מגיע אל הבית עליו לפעול בנחישות אבל גם ברגישות גדולה: "וְצִוָּה הַכֹּהֵן וּפִנּוּ אֶת הַבַּיִת בְּטֶרֶם יָבֹא הַכֹּהֵן… וְלֹא יִטְמָא כָּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת וְאַחַר כֵּן יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַבָּיִת".
יתכן ובעל הבית תלמיד חכם ושולט בפרטי ההלכות העוסקות בנגעים, אך הוא אינו רשאי להכריז על הבית שהוא טמא. לכהן יש את הסמכות המלאה להכריז טומאה על הבית, אבל עליו להתמהמה עד אשר יוצאו הכלים מתוך הבית. הטעם לכך, משום שהתורה חסה על ממונם של ישראל, שכן כלים שיישארו לאחר הקביעה של הכהן שהבית מנוגע ייטמאו, וייגרם הפסד לבעל הבית. סוגיה זו הייתה מקור של השראה לדרך הפסיקה של המאירי: "כל שבאה הוראה לפני חכם, ואפשר לו להתיר ברווח בלא מחלוקת, מי שראוי לסמוך עליו אין ראוי לו להתחסד ולחזר אחר החומרות יותר מדאי, אלא יחוס על ממונן של ישראל, שאף התורה חסה על ממונן של ישראל, כמו שאמרו בתורת כהנים: 'וצוה הכהן ופנו את הבית בטרם יבא הכהן לראות את הנגע'".
מציווי התורה לכהן להמתין עד אשר יוצאו הכלים מהבית, יש לפוסקים ללמוד גם לתחומי הלכה אחרים להימנע מחומרות מיותרות שעלולות לגרום להפסד לשואל. מצד אחד, יש להורות הלכה באומץ גם במחיר הפסד, אולם שיקול ההפסד חייב להילקח בחשבון על ידי פוסק ההלכה, וכך כותב הרב עובדיה יוסף זצ"ל (יביע אומר ח"ב או"ח סי כג): "…ראיתי חכמים, שמרבים להחמיר לרבים בדיני פסח. ולפע"ד [= לפי עניות דעתי] לא זו הדרך ולא זו העיר. שהתורה חסה על ממונן של ישראל".
אמנם הנטייה להחמיר בפסח יותר משאר האיסורים ראשיתה בחז"ל ודוגמא לכך, שחמץ בתערובת אסור אפילו ב'משהו' ובמהלך הדורות החומרות התרבו. בכל זאת, יש לחתור לאיזון נכון, ולא שהחומרות חלילה יגרמו להפסדים גדולים ולמפחי נפש.
מעניין שהרדב"ז נתן טעם רעיוני ולא רק הלכתי לסיבה שמחמתה אנו מחמירים בפסח: "כי חמץ בפסח רמז ליצה"ר [ =יצר הרע] והוא שאור שבעיסה ולכן כלה גרש יגרש אותו האדם מעליו, ויחפש עליו בכל מחבואות מחשבותיו ואפילו כל שהוא לא בטיל".
דווקא משום כך, יש להימנע ממציאות בה החומרות יגרמו לעצבנות ולמתחים מיותרים. המטרה בהשבתת החמץ כפי שמציין הרדב"ז היא כדי להשבית את "יצר הרע" ולהביא אותנו להתעלות רוחנית ולעבודת המידות ולא חלילה לכעס ומחלוקת בתוך הבית והמשפחה.
(מצורע תשפ"ב)
