לשמור על הקדושה גם בענייני חול

תורת הקדושה נגמרת בעולם החולין. אין היא מסתיימת עם נעילת דלתות בית הכנסת

מעיון בעשרת הדברות הסקנו שהיהדות איננה דת, במובן המצומצם שלה. דת מתרכזת בפולחן ובטקסים. בעבר, אלה היו מרוכזים במשכן (ולאחריו במקדש) ובעבודת הקרבנות שבו; כיום, אלה באים לידי ביטוי במיוחד בבית הכנסת. אך, בעיקרי היהדות שבעשרת הדברות כל זה אינו מופיע. הבסיס הוא אחר, והוא פונה לשגרת יומו של האדם – בתודעתו האמונית, ביחסו להוריו, וביחסו לחברה. עיסוק בפולחן מבלי לקיים את הבסיס הזה כמוהו כלגדל ענפים בלא שורשים. לחיים דתיים שכאלה אין קיום. את הדבר זה הורו הנביאים בתוכחותיהם לעם ישראל בימי בית ראשון.

ואולם, מאלף לראות שבתורה, מתקיים גם תהליך הופכי. תורת הקדושה לא רק מבוססת על עשרת הדברות אלא גם מכוונת אליהם. אם המשלנו את הדבר לעץ, נוכל לומר שקיום עשרת הדברות איננו רק הגזע שעליו יושב הפולחן, אלא גם הפירות שאמורים להיווצר מכך. ספר ויקרא מלמד שתורת הקדושה איננה מתחילה ונגמרת בתחומי המשכן, אלא היא משפיעה על ההתרחשות בחיים הכלליים של המחנה.

דבר זה נלמד בראש ובראשונה מתכליתו של המשכן "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". תכלית עשיית המשכן היא להשרות את השכינה בתוך מחנה ישראל כולו. ממילא, הימצאותו של המשכן מחייבת את כלל המחנה בהתנהגות הולמת, כיאה למי שהשכינה מצויה במרכזו. ביטוי אחד לכך הוא הרחקת המצורעים מכלל המחנה ולא רק מתחומי המשכן לבדו. טומאה חמורה שכזו לא יכולה להימצא אפילו במחנה ישראל, שכן גם במחנה ישראל יש ממד של קדושה, בעקבות הימצאות המשכן.

ואולם, דומה שהביטוי המרכזי לכך ניתן בתפיסת הקדושה המקראית. פרשת קדושים פותחת בהצהרה: "קדושים תהיו כי קדוש אני ה' א-לוהיכם". ניתן היה להעלות על הדעת, שבהמשך לציווי כללי שכזה יבוא פירוט על אודות דרך ההיטהרות שבה מחוייב כל אדם ואדם. ידובר על פולחן ועל קיום ריטואלים, על התקרבות למשכן ועל הקפדה על טהרה. אך תורת הקדושה פונה לשיח אחר. היא מתייחסת בקצרה לקרבנות אבל ברובה מדברת על החיים השגרתיים:

"איש אמו ואביו תיראו ואת שבתתי תשמרו… אל תפנו אל האלילים ואלוהי מסכה לא תעשו לכם… לא תגנבו ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו. ולא תשבעו בשמי לשקר… לא תעשוק את רעך ולא תגזל לא תלין פעלת שכיר אתך עד בקר. לא תקלל חרש ולפני עור לא תיתן מכשול… לא תיקום ולא תיטור את בני עמך ואהבת לרעך כמוך".

אלו רק חלק מהדינים שמחייבת בהם תורת הקדושה. נוסף להם האיסור ללכת רכיל, לשנוא או לנקום, החיוב להוכיח את החבר ולהציל אותו במקרה של סכנה ועוד. כל העניינים הללו הם סוגיות יומיומיות שכל אדם פוגש בהן בכל עת. וכאן מתגלה הדבר המעניין. רבי אברהם אבן עזרא הבחין, שסדר הציוויים השגרתיים הללו מבוסס על המבנה שהציבו עשרת הדברות, מהאמונה בא-לוהים ועד האיסור לחמוד.

בכך הציבה התורה את תכלית הקדושה. ספר ויקרא, שהחל בעבודת הקרבנות ובדיני הטומאה והטהרה, איננו מסתיים בכך, אלא ממשיך ודן בחיובי הקדושה, ומרחיב אותם אל כלל מחנה ישראל (בפרשות תזריע ומצורע) וחיי היומיום (בפרשות אחרי מות וקדושים), באופן שמחזיר אותנו אל עשרת הדברות. מכאן מסתבר שהעבודה הפולחנית איננה רק מבוססת על עשרת הדברות אלא גם מכוונת אליהם. התכלית המבוקשת בסופו של דבר היא התעלות חיי החולין עצמם, כאשר הפולחן הוא רק אמצעי לכך. הדרך ארץ – במובן של חיים נעלים וישרים, קדמה לפולחן, בהיותו מבוסס עליה; אך גם הפולחן קדם לדרך ארץ, במובן הזה שהוא מכוון אליה. תכלית הקדושה היא להתפרש מן המשכן אל עבר חיי החולין במחנה ישראל ולרוממם.

בעולם המושגים של ימינו נוכל לבטא את המסר של תורת הקדושה במובן הזה, שאם אדם הלך לבית הכנסת, התפלל וקרא בתורה, אך כשחזר לביתו לא עידן ורומם את חייו – ביחסו אל בני ביתו, ביחסים שעם סביבתו, באהבה כלפי חבריו, בחמלה כלפי החלשים שבחברה – הוא החמיץ את תכלית עבודתו. שכן תורת הקדושה נגמרת בעולם החולין. אין היא מסתיימת עם נעילת דלתות בית הכנסת.

(קדושים תשפ"ב)