הרב אברהם רזניקוב (רב המרכז הרפואי איכילוב, תל אביב)
כפי שאנחנו לומדים מפרשת השבוע, פרשת מצורע, מצורעים נשלחים על-ידי הקהילה לחיות מחוץ למחנה בימי הצרעת. הפרק שנבחר על ידי מסדרי ההפטרה לקרוא בפרשה זו הוא סיפורם של ארבעת המצורעים (מלכים ב', פ"ז, פס' ג'-ד'). כרקע לפרק מתואר המצור הקשה של צבא ארם על יושבי העיר שומרון, בירת ממלכת ישראל. המצור התחיל להשפיע. הרעב התפשט בעיר "עד היות ראש חמור בשמונים כסף ורובע הקב חריונים בחמישה כסף". מלך ישראל מסתובב אובד עצות. אלישע הנביא מסתתר בעיר מפני מלך ארם המבקש את נפשו ומתנבא, "כעת מחר סאה סלת בשקל וסאתים שעורים בשקל בשער שומרון". שלישו של המלך השומע את דברי הנביא מגחך ואומר, "הנה ד' עושה ארובות בשמים, היהיה הדבר הזה?" הנביא מגיב ואומר, "הנכה (=הנך) רואה בעיניך ושמה לא תאכל". כאן מתחיל הסיפור של ארבעת המצורעים היושבים בפתח העיר. הם רואים בחוץ את מחנה ארם העשיר והשבע ושומעים את קולות הייאוש בתוך העיר. בהחלטה חפוזה הם מחליטים להפיל עצמם לתוך מחנה ארם ולצפות לחסדיהם. הם יורדים בחשיכה למחנה ומגלים שהוא נטוש. לאחר שאכלו והחביאו שלל שמצאו, הם חוזרים לבשר בעיר על נטישת ארם את המחנה. בתוך שעות ספורות התמלאו שוקי שומרון בסולת ובשעורים ומחירם צנח. המלך ניסה להשתלט על ההמון הגואה, והעמיד את השליש לפקח על השער, אך העם רמס אותו בשער העיר, כנבואת אלישע. המפרשים הסבירו שהבאת הגאולה ע"י מצורעים מסמלת גאולה 'מצורעת', גאולה לא-שלמה. איש לא חזר בתשובה ולא היטיב את דרכיו. הגאולה באה בגלל המצב הנורא, שעם ישראל לא יכול היה לעמוד בו. הרב יהודה עמיטל טען שלאחר השואה, אנו מוכנים להיגאל גם גאולה שאינה-שלמה, ובלבד שהגלות תסתיים.
ניתוח הוא הליך רפואי נפוץ המשמש לפתרון בעיות רפואיות מסוגים שונים, מעצם טיבו כפעולה פולשנית קיים בכל ניתוח סיכון. חובות המנתח והצוות הרפואי כלפי המטופל למתן הסבר למטופל על מצבו הרפואי ועל סיכוני הניתוח וסיכויי הצלחתו.
לפני שלוש מאות שנה, נשאל הרב יעקב ריישר האם חולה במצב קריטי, שתוחלת החיים שלו עומדת על ימים ספורים, ושהרופאים איבדו כל תקווה להחלמתו, יוכל לעבור ניתוח ניסיוני, שעלול לרפא אותו או להרוג אותו מיד? הרב קבע תקדים הלכתי, בכך שהתיר לחולה לסכן את החיים הקצרים שעמדו לפניו אם לא ינותח, עבור הסיכוי לחיים ארוכים יותר, באמצעות ניסיון ריפוי מסוכן. הרב ריישר הביא ראיה ברורה לכך, ממעשה בארבעת המצורעים, שאמרו זה אל זה: "אם אמרנו נבוא העיר והרעב בעיר, ומתנו שם, ואם ישבנו פה ומתנו, ועתה, לכו ונִפְּלה אל מחנה ארם, אם יחיונו – נחייה, ואם ימיתונו – נמות". הרב השתמש בסיפור זה כדי להצדיק סיכון תקופת חיים קצרה "חיי שעה", עבור סיכוי כלשהו ל"חיי עולם" (ח"ג סי' ע"ה, הובא בפת"ש יו"ד סי' של"ט). עד כמה צריכה להיות תוחלת החיים קצרה, כדי להצדיק הימור על ימי החיים הנותרים ועד כמה אמור הריפוי להיות יעיל? טווח הדעות בדיון זה, נע מ"למעלה מ-50% סיכויי החלמה", עד "אפילו סיכוי החלמה רחוק".
ההחלטה על עצם ביצועו של ניתוח והיקפו מערבת לא פעם שיקולים אתיים, במיוחד בכל הנוגע להצדקת הסיכון למוות או לגרימת נכות הכרוך בניתוח מול התועלת המקווה ממנו.
הרב חיים עוזר גרודז'ינסקי, מנהיג יהדות אירופה במאה העשרים, נשאל לגבי ניתוח מסוכן לחולה, שתוחלת החיים המקסימלית שלו הייתה שישה חודשים. הוא ענה, בהתבסס על התלמוד ועל הפסיקה ב"שבות יעקב", כי אדם רשאי לעבור ניתוח מסוכן, גם אם קיים רק סיכוי רחוק להחלמה, ושברור שאין הבדל בין תקופת חיים קצרה של מספר ימים או מספר חודשים (שו״ת אחיעזר חלק יו״ד סי׳ ט"ז אות ו'). הרב משה פיינשטיין הסמכות ההלכתית הגבוהה באמריקה, קבע בבהירות שכל תוחלת חיים של מתחת לשנה, יכולה להיחשב כתקופת חיים קצרה. גם בשו"ת תשובות והנהגות הכריע לגבי חולה המוגדר כחיי שעה, שכשהספק שקול 50% הצלחה ו- 50% סיכון, מומלץ לעשות את הניתוח משום הסיכויים לחיי עולם. אולם, כשיש רק מיעוט אחוזים שהניתוח יצליח ורוב האחוזים שהחולה יסתכן, הוא אמנם לא מייעץ לו לערוך את הניתוח, אולם אם המשפחה רוצים הרשות בידם ומברך אותם שיצליחו (ח"א סי' תתס"ג).
האם מותר לאדם לסכן חיים, על מנת להקל על כאב בלתי נסבל, במצב שאינו מסכן את החיים? לפני 250 שנה, פסק הרב יעקב עמדין שבמקרה כזה מתירים לחולה לעשות כרצונו, משום שלעיתים הוא מתרפא וניצל. יחד עם זאת, הוא פסק מאוחר יותר, שסבל שאינו כרוך בסכנה, אינו ראוי לסכן את החיים בגללו ולעבור ניתוח מסוכן גם אם רבים עשו זאת וניצלו, היות ורבים זרזו את מותם בניתוח כזה (מור וקציעה, מובא בציץ אליעזר ד', י"ג).
הקונצנזוס בין הפוסקים הוא, שאין לקחת סיכון רציני במצב שאינו מסכן חיים.
(מצורע תשפ"ב)
