אלון יוניאן יועץ פיתוח עסקי ואסטרטגי פרשתנו עוסקת רובה ככולה בענייני הכוהנים ומועדי ישראל. בסוף הפרשה מופיעה פרשייה אשר אינה שייכת – פרשיית "המקלל". התורה
פרשות תזריע מצורע עוסקות בטומאת נגעי הצרעת. טומאת הצרעת באה לנו בשל עוון לשון הרע, המונח "מצורע" דומה, לדברי חכמנו, למלים "מוציא שם רע", כלשון
בפרשת השבוע אנו פוגשים סוג מוזר מאד של צרעת (פרק יד') "(לג) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: (לד) כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן
הסידור הפנימי של הפסוקים בתחילת הפרשה תמוה וכך נאמר ויקרא יב (ב – ד): דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה
הפסוקים: "אשה כי תזריע וילדה זכר, ואם נקבה תלד" וגו', מתייחסים לתהליך הלידה הטבעית מאז לידתם של קין והבל לאדם וחוה, ועד לימינו. הלידה היא
פרשיות תזריע ומצורע עשויות לעורר אי נחת רבה. לבד מהקשיים הרבים בהבנת הדברים, שעשו את "מסכת נגעים", במובנה הרחב, לאחת המסכתות הקשות שבתורה, הן שבכתב
דיני טומאה וטהרה הופכים את התופעות הביולוגיות בעולמו של האדם לאירועים בעלי משמעות הלכתית דרמאטית. בשבוע שעבר קראנו על תופעות כגון נבלה או שרץ, שאינן
שלוש פעמים בתחילת הפרשה מודגשת התמידיות של האש על גבי המזבח צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל
והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם – מבית מדרשו של הרב קוק זצ"ל למדנו כי כל אחד משני הצדדים מהווה סמל למהות
"ושמרתם את מצוותי ועשיתם אותם אני ה'. ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל אני ה' מקדישכם" (ויקרא כב',לא'-לב') . למקרא ציוויים אלה
