הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)הכניסה לעולם הקורבנות שבתחילת ספר ויקרא מפגישה אותנו עם אחת התנועות העמוקות ביותר של עבודת ד'. בד בבד עם "לטוב לנו כל הימים" ו"דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום", שהם רק מעט מהפסוקים המתארים את ההרמוניה ועונג הנפשות שבעולם האמונה– אנו פוגשים גם תנועות נפשיות המחייבות הקרבה. אמנם, עולם הקורבנות, ששורשו הוא "קרב" אינו תמיד קשור לצורך בוויתור, נסיגה ועקידה. להפך, אנו מוצאים בתולדות העולם רצון עמוק מאוד להקריב לריבונו של עולם. הרמב"ן מציין בפרשנותו כי בספר בראשית, הרבה לפני שאדם צווה על קורבנות, הוא חשף בעולמו הפנימי רצון עמוק לתת משהו לריבונו של עולם, והדבר התאים מאוד לרוחו האמונית. אך לא תמיד זה כך, ובוודאי שלא בעולמנו שלנו עצמנו. לא ניתן להתעלם מהקשרים נוספים של קורבנות, ששם נמצאת התביעה גם להקרבה.
בימי הראשונים הם נאלצו להתמודד בהיבטים התיאולוגיים של הסוגיה. העובדה שהתורה כתבה "את קורבני לחמי לאישי" היוותה לגביהם גם קושיה גדולה ("לחמי" מעיד לכאורה על הצורך של הקב"ה בלחם?!) וגם תשובה גדולה ("לאישי" מלמד שמדובר על אש, ולא על צורך של ריבונו של עולם). התמודדותם של הראשונים לא נולדה בימיהם. גם לאורך התנ"ך כולו אנו מוצאים דברי נביאים המדברים על תפישה שגויה של הקורבנות, על אי-ההזדקקות של בורא עולם למתנות בשר ודם וכדו'. לאמור: המפגש עם הקורבנות היה תמיד מורכב יותר מאשר הניסיון לתארו כדבר שהוא טבעי לאדם, וגם עומד בתביעות האמונה הטהורה. כיום ההתמודדות נעשית עם היבטים אחרים של המפגש: בין אם מדובר בהיבטים הנוגעים להיעדר החוויה הקיומית של ההקרבה, והחיפוש אחר אמונה הרמונית; בין אם מדובר בתמיהה על ההיקפים הגדולים של בעלי חיים הנשחטים על מזבח ד' ובין אם מדובר בהמשך חוסר ההזדהות עם הצורך בקורבנות.
צריך להיזהר מכך שהשאלות הגדולות שיש על הקורבנות יביאו לדיון אידיאולוגי מתמיד, שמימושו המעשי היום אינו אפשרי, ויאטמו את האוזניים מלשמוע את הקריאה הגדולה שהיא חלק מעולם האמונה. במפגש שבין א-לוהים ואדם נתבע האדם גם לתת מעצמו, לסגת מראיית העולם שהוא מטפח, לוותר על חלק מהנאותיו, לאמץ עמדות מוסריות שהן שונות מהעולם בו הוא חי, ועוד ועוד. את החוויה הזו פוגש האדם בתפילה, שהיא כנגד קורבנות; את החוויה הזו פוגש אדם בנתינת צדקה אמיתית, בין בכוונת הלב והארת הפנים ובין בסכומים שהוא נותן; את החוויה הזו האדם פוגש כשהוא נענה באופן מוחלט להלכה, ואינו מעמיד אותה למבחן העונג או ההתאמה, וכדו'. זהו אחד ההבדלים המשמעותיים בין ראיית האמונה כתרבות המעשירה את חיי האדם, ובין היענות לציוויו של ריבונו של עולם, ולאורחות החיים שהאמונה מחייבת.
פרשת הקורבנות אפוא נוגעת גם כיום במקומות רבים של האמונה, והיא מכניסה לשיח את התביעה, ההתעלות, היציאה מאזור הנוחות אל עבר הציות להלכה, ועוד עניינים רבים שזהו המרחב בו הם קיימים. במקום הזה נחשף הקשר המיוחד שהתחיל במעמד הר סיני, שיש בו גם הרבה מאוד מהעונג ומהחיות, וגם הרבה מאוד מהתביעה וההתמסרות.
(ויקרא תשעח)
