מערכת שבתוןד"ר מוטי גולן
"דיני הקרבנות הם לנו כספר חתום. לא טעמי הקרבנות בכללן ולא טעמם של פרטי דיניהם מובנים לנו. ואפשר, מפני שאין אנו יכולים לקיימם מאז שחרב בית מקדשנו [ואולי] התנוון בנו 'החוש' לקרבנות". במילים אלה פותחת 'מורת המורים', פרופ' נחמה ליבוביץ ז"ל, את מאמרה "על טעמי הקרבנות" בספרה "עיונים בספר ויקרא".
וגם אמנה, רבו הפרשנויות להסברת "תורת הקרבנות", שהיא מערכת אדירה, מדהימה ומיוחדת ואין כל ספק שרב בה הנסתר על הגלוי. יש שראו במערכת זו יסודות קבליים מיסטיים, ויש שראו בה יסוד של עבודת ה' פשוטה, אמיתית ורנטבילית שראשיתה בהינזרות והינתקות מעבודה זרה [תרתי משמע] וכלה בהתקרבות ובהקרבה עצמית להקב"ה, מה שנוהג אנכי לכנות בשם: "הקרבה אדמית".
פרשת השבוע, פרשת "ויקרא" המונה קי"א פסוקים [וסימנך: דעו אל. מ.ג.] פותחת בציון העובדה שהקב"ה קורא למשה ומיידעו אודות הוראות הקשורות לסוגי הקרבן השונים: עולה, חטאת, אשם, שלמים וכיוצ"ב. קרבנות אלה יתקבלו ויהיו רצויים לפני הא-ל באם הם נעשים לפי רצונו של האדם, שהרי בכך מוכיח ומראה האדם את ההבדל היסודי ואת הפער העמוק השורר בין השקפת העולם של עם ישראל ובין השקפת העולם של שאר האומות, שנאמר: 'דבר אל בני ישראל… אדם כי יקריב מכם קרבן לה'…יקריב אותו לרצונו לפני ה'…".
"אדם כי יקריב מכם קרבן ל-ה'". קודם כל- היה אדם, היה 'בן אדם', ורק לאחר מכן בוא, גש והתקרב כדי להקריב את קרבנך לפני הא-ל, כמו גם לשטוח את רצונך ובקשתך לכל דבר ועניין: לכפרת החטא, לרפואה, לפרנסה וכיוצ"ב. הגרי"ד סולובייצ'יק בספרו "איש ההלכה" כותב: "התורה זיהתה עבודה דתית עם עבודה במקדש… היהדות יודעת רק קורבנות בהמה בנוגע להקרבה הממשית ותורתנו אף אסרה קורבנות אדם, כפי שנהגו בהם עמי המזרח בתקופה העתיקה. איסור זה משתייך לקורבן הפיזי. אבל, ביחס להקרבה החווייתית, הקב"ה דורש קורבן אדם ואין הקרבת הבהמה אלא אקט סמלי… [אמנם] הקרבת בהמה איננה נוהגת בזמן הזה, הקרבת אדם– מתמידה". ממשיך מחרה אחריו הרב הגרמ"צ נריה ז"ל במאמרו "אדם כי יקריב" וקובע: "ספר ויקרא, הוא ספר תורת הקדושה, תורת גוי קדוש ותורת הכוהנים". מדבריו עולה שישנו קשר נצחי, 'קשר משולש' ובלתי ניתן לניתוק בין משפחת אהרון הכוהנים שהם משרתי הקודש במקדש, בין ישראל המצווים על 'והייתם קדושים' ובין הקב"ה יוצר הקודש והמקדש, בבחינת: "והחוט המשולש לא במהרה יינתק".
(ויקרא תשעח)
