נתבקשתי להעביר שיחה לאחד מגדודי המילואים שהוקמו בעקבות המלחמה. גדוד של מתנדבים, שהגיל הממוצע בו הוא יותר מ־50 – הרבה מעבר לגיל הפטור ממילואים. אנשים
בעוד כמה ימים ניכנס לחג השבועות, ואני זוכר איך לפני שנתיים ישבתי בסוף הכיתה והתבוננתי בהם: הנער שעטוף באוזניות, הנערה שמבטה אבוד בתוך האור הכחול
איתן ודביר צעדו בשולי התהלוכה. רגליהם כבר לא יכלו לרקוד בדבקות את ריקודגלים כפי שפיזזו בנערותם. הרחובות מלאו בדגלי כחול ולבן, וקולות שירה התערבבו בין
חוקר קרוב, קולגה לעבודה בקריה האקדמית אונו, אמר לי לאחרונה משהו שלא עזב אותי. הוא אמר: "תקשיב, הופתעתי מאוד לראות שאחרי הרצח המזעזע והאלימות שראינו
פרשת במדבר, הפותחת את החומש הרביעי, עשויה להיראות במבט ראשון כטקסט טכני, כמעט אפרורי. רשימות ארוכות של שמות, מפקדים מפורטים, חישובים מתמטיים של שבטים וסידורי
בנוהג שבעולם הלוויים נתפשים כמין "סוג ב' Second Best ." הכהן הוא הראשון, והלוי נמצא "רק" במקום השני. אבל עיון בפרשיות הלוויים שבתורה, מלמד על
טבעו של האדם שהוא רוצה להנציח משהו מעצמו, ויש מי שמשקיעים בכך מאמץ לא מבוטל. מבחינה זו ספר 'במדבר' הוא לכאורה ספר עצוב. הוא מתאר
"וידבר ד' אל משה במדבר סיני…" (במדבר, א', א'). פתיחה חריגה מהמקובל שאין מציינים היכן נאמרו הדברים אלא באופן כללי 'וידבר'. הפעם כתוב מיקום, "במדבר
בעת המפקד של בני ישראל, נזכר דבר מותם של נדב ואביהוא והכתוב מוצא לנכון לציין גם כי לא היו להם בנים. כך נאמר (במדבר ג',
שאלה: האם חייל שנרדם קצת לפני כניסת השבת וישן כל הלילה, מחויב לסעוד שלוש סעודות במהלך יום השבת? האם חייל שיוצא לפעילות מבצעית בצהרי יום
