כל המאמרים במדור במדבר

לפני מספר שנים שמעתי הרצאה מפי פסיכולוג שעסקה בקשר שבין הוצאת זרע לבטלה לחזרה בשאלה אצל בני ישיבות תיכוניות. הוא טען שבני הישיבות עוברים בעניין

זה נראה שבדורות שלנו, כמו דור הנכנסים לארץ, אין מנוס מלהורות דרך דיבור אל הסלע ולא בדרך ההכאה והכפיה זה לא שהמטה של משה רבינו

המוות מעמיד בסימן שאלה את כל חלומותינו ואת שאיפותינו הנעלות ביותר. כל המאמצים האנושיים, כל האידיאלים וכל השאיפות הם לא רק חסרי-פשר נוכח המוות, אלא

דיני טומאה וטוהרה הם מן ההלכות הקשות בעולמה של תורת ישראל. ריבוי פרטיהם, כמו גם תוכנם, הביא לכך שמעטים הם יודעי התורה המתמצאים בפרטיהם. ודומה

חרב אשר נהרג בה המת נחשבת בעצמה אבי אבות הטומאה והנוגע בה נעשה בעצמו אב הטומאה  "וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה בַּחֲלַל חֶרֶב אוֹ

גם בשנה הארבעים להליכת בני ישראל במדבר, העם המשיך בתלונותיו על מזון ומים ודומה שלקחים לא הופקו. בפרשתנו שתי תלונות דומות, אולם ניכר פער משמעותי

כוח נבואתה, ומנהיגותה של מרים יובילו אותה להנהיג לאחר יציאת מצרים בשנה הארבעים להליכה במדבר, ערב הכניסה לארץ המובטחת, נפרד העם היהודי מאחת מדמויות ההוד

יש מחד אנשים שהאובדן מחליש את אמונתם, וכאלה שהוא נוטל מהם את כוחם ולשד חיותם, אך יש מאידך שדווקא מתחזקים באמונתם חוקת הפרה מופיעה באמצע

חשבון הנפש גם מחייב שלא לפחוד מכך שאחרים ייראו בכך חולשה או בגידה עצמית "…עַל כֵּן יֹאמְרוּ הַמּשְׁלִים בֹּאוּ חֶשְׁבּוֹן" – בעלי המוסר אוהבים מאוד