פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)שעת פטירתו של אדם היא פעמים הרבה שעה של חשבון נפש. מעשי עלילותיו וגבורותיו של אדם עוברים לפניו כבני מרון. מן הסתם, הוא שמח על הישגים שהשיג ומצטער על הזדמנויות שהחמיץ ומעשים שביקש לעשות ולא עלה בידו. לא אחת נותר בפיו טעמו המריר של תסכול, שהרי כבר הורונו חכמים ש"אין אדם יוצא מן העולם הזה ואפילו חצי תאוותו בידו".
אם כך בסתם בני אדם, כך מקל וחומר באנשים גדולים, שמבקשים בערוב ימיהם להותיר חותם בעולם ולצוות את בניהם-ילדיהם להמשיך את המורשת שביקשו להנחיל לדורות הבאים.
לא ייפלא אפוא שאצל חלק מאבות האומה ניתן למצוא "פרקי צוואה" מרשימים ביותר. כך, בתיאור הקצר – אך הממצה והעוצמתי – של אברהם אבינו, ש'צוואתו' מתוארת מפי הקב"ה: "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו, וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (בראשית יח, יט).
כך גם בצוואת יעקב לבניו (בראשית מט) שבה מייחד הוא מקום לכל אחד מהם. "צוואתו" כוללת גם דברי ברכה מופלגים (כגון "לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו"; "נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלֻחָה הַנֹּתֵן אִמְרֵי שָׁפֶר"; "בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן"), גם דברי תוכחה קשים ונוקבים ("פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר"; "שמעון ולוי אחים, כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם. בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי").
כיוצא בה צוואתו-ברכתו הארוכה והמפורטת של משה רבנו, שיוחדה לה פרשת שלמה בתורה, פרשת "וזאת הברכה".
גם בדברי הנביאים אנו מוצאים "צוואות" מסוגים שונים. אחת המיוחדות שבהן היא "צוואתו" של דוד המלך (מל"א, ב), שבה הוא נדמה לרגע כמי ש"מתחשבן" עם עמיתיו, ונותן ליורשיו הנחיות מדויקות כיצד להיטיב עם מיטיביו וכיצד להינקם מאויביו.
על רקע זה, בולטים בהיעדרם דברי צוואתם – ולו קצרצרים – של חלק מן הדמויות המרכזיות במקרא, דוגמת אהרן הכהן. כדרכו בעת פטירתם הטראגית של שני בניו, "וַיִדֹם אהרן", השקט והדממה מאפיינים גם את שעת הסתלקותו מן העולם. גם בעת פטירתו לא נשמע קולו (במדבר כ, כח): "וַיַּפְשֵׁט מֹשֶׁה אֶת אַהֲרֹן אֶת בְּגָדָיו, וַיַּלְבֵּשׁ אֹתָם אֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ, וַיָּמָת אַהֲרֹן שָׁם בְּרֹאשׁ הָהָר, וַיֵּרֶד מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר מִן הָהָר". הא – ותו לא. אֵלֶם מוחלט. וכך גם בפרשתנו (לג, לח-לט) שבה שבה ומצוינת, בתיאור סתמי ויבש למדי, עלייתו של הכהן הגדול לגנזי מרומים.
צוואות מאוחרות נשתמרו בידינו גם מדורות מאוחרים יותר. חלקן אף זכו לתפוצה עצומה. כך, למשל, "איגרת הרמב"ן" לבנו, שיש האומרים אותה לפחות פעם בכל יום או שבוע, וכוללת הנחיות טובות לאדם שהלוואי והיו נשמרות כרוחן וכלשונן. מקצתן – כגון: "תִּתְנַהֵג תָּמִיד לְדַבֵּר כָּל דְּבָרֶיךָ בְּנַחַת, לְכָל אָדָם וּבְכָל עֵת" – יפים שבעתיים בימים אלה של בוקה, מבוקה ומבולקה במרחב הישראלי.
מכיוון שכל אדם הוא "עולם מלא", גם צוואתו היא עולם מלא והיא אוצרת בתוכה תוכן שערכו לא יסולא בפז להכרת חייהן של קהילות ישראל וחכמיהן.
אכן, לאחרונה עלתה על סדר היום הישראלי שאלת ה"צוואה מכללא", לאמור: האם במקרה שבו אדם לא הותיר אחריו צוואה כתובה, ניתן לשער מה היה רצונו. נושא זה חשוב במיוחד לנוכח בקשות של בני משפחה, פעמים הרבה כלל הורי חללים שנפלו במערכה, ליטול מגופת בנם זרע שניתן יהיה להפרותו בעתיד, לשם העמדת צאצאים לנפטר. לסוגיה כבדת משקל זו פנים שונות, שניזונות מנקודות מבט שונות, הן של מבקשי הבקשה, הן של טובת הילדים שיגדלו ללא אב ביולוגי, וכמו תמיד מעורבים בה לא רק שיקולים משפטיים והלכתיים אלא גם, ויש שיאמרו בעיקר, שיקולים אנושיים, אתיים ומוסריים.
במהלך השנים, הגיעו לידינו צוואות יהודיות רבות שמקורן בקהילות ישראל בארבע קצוות בהן. עיון בהן, בעיקר באלה שהגיעו לידינו וזמנן הוא מן המאות האחרונות, חושף גם שינויים שחלו במשפט העברי במהלך השנים, ובעיקר את התמורה החשובה שחלה במעמד האישה.
עיון בצוואות אלה מלמד שברבות השנים, שינוי זה חל אפילו בקרב אנשים שחיו בחברה פטריארכלית, שמרנית למהדרין. כך, למשל, למרות שלפי דין תורה רק הבנים יורשים, מותירים חלק מהמצווים הנחיות קפדניות שיבטיחו גם את עתידן הכלכלי של בנותיהם. ולמרות הסטייה, לכאורה, מדין תורה, חכמי ההלכה קיימו צוואות אלה ואף המליצו על ההסדרים שהעניקו גם לבנות חלק בירושה.
פרשיות השבועות האחרונים, כמו גם פסק דינו של בג"ץ שהעניק לנשים זכות להיבחן במבחני ההסמכה של הרבנות הראשית, מהדהדים את סיפורן של בנות צלפחד, שלחמו על זכותן לקבל חלק בירושת אביהן, והיו אחד העוגנים – ולו הספרותיים – שעליהם השתית בית המשפט את פסק דינו.
למרות הנושאים הרציניים, כבדי המשקל וחמוּרי הסבר, של פטירה, מיתה וקבורה, מבין שורות הצוואות ניבט לעתים גם חוש הומור דק מן הדק, אחד ממאפייניה הבולטים של מורשת ישראל.
כך, למשל, אגב הוראתו של מצווה מירושלים – מלפני כ-170 שנה – כי יינתן שכר ללומדים משניות לעילוי נשמתו (מסתבר, שכבר לפני מאות שנים, חלק מ"עושי המצווה" וגומלי החסדים לא עשו זאת רק לשם שמים, אלא ציפו – וקיבלו – כסף לא מועט בשכר עשייתם), הוא מפטיר בצוואתו, כבמעין קריצה, שבקשתו ליתן שכר ללומדים לעילוי נשמתו היא הלכה מפורשת: "דבר תורה – מעות קונות"…
יתר על כן: כמו במציאות ימינו, מתוך צוואה זו עולה שכבר באותם ימים, עושה הצוואה ידע שבנו לא יהא פנוי, מחמת עיסוקיו ואורח חייו, לקיים את רצונו, ללמוד ולומר "קדיש" לעינוי נשמתו. לפיכך מצא האב מקום – לצד קינתו על בנו שעזב את דרך התורה והמצוות – לדאוג מבעוד מועד ל"אומרי קדיש" ולומדים "מקצועיים", שיעשו זאת תמורת שכר ראוי…
קצרם של דברים: גם ה'חשבון' גם ה'נפש' ממלאים תפקיד חשוב בצוואות ישראל לדורותיהם, והן מהוות מקור נוסף וחשוב לבניינו של המשפט העברי על אוצרו הטוב והעשיר, לשעה – ולדורות.
