
ישר כוחך שחילקת
התיישבות בני גד ובני ראובן בעבר הירדן המזרחי הינה בדיעבד. אין אנו יודעים כיצד היו מתפתחים הדברים לולא הכיבוש של ארצות סיחון ועוג ולולא ביקשוהו

התיישבות בני גד ובני ראובן בעבר הירדן המזרחי הינה בדיעבד. אין אנו יודעים כיצד היו מתפתחים הדברים לולא הכיבוש של ארצות סיחון ועוג ולולא ביקשוהו
״אמר או לא אמר״ אינה השאלה החשובה. אין בכותרת זו בכדי להמעיט בחשיבות האחריות הגדולה של האדם לכל היוצא מפיו. פסוקי הפתיחה של פרשתנו ממוקדים
הכללת התורה בין מצוותיה את האיסור "לא יחל דברו" משדרגת את הרצון העצמי לקבוע נורמה אישית, לכדי ציווי ומשכללת את החובה ליישם את ההתחייבות לכלל

התקופה שבין שבעה עשר בתמוז לט' באב קרויה 'בין המצרים', על שם הפסוק ממגילת איכה: "גלתה יהודה מעוני ומרוב עבודה, היא ישבה בגוים לא מצאה

מעשה באישה שהגיעה לביתה נסערת אחרי שספגה הערות פוגעניות בעבודה. היא תיארה לבן זוגה את שאירע ושטחה בפניו את תחושותיה, ובתגובה החל הלה לנאום לה

המלחמה במדין היא המשימה האחרונה המוטלת על משה רבנו. רגע לפני שנפרד מהעולם, מצווה אותו הא-ל: "נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל
לאחר תוכחתו הקשה של משה, ניתנה הרשות לבני גד ובני ראובן להתיישב בעבר הירדן המזרחי בכפוף לתנאי הדורש מהם להיות שותפים מלאים בכיבוש הארץ. אולם

פסוק מסוים צד את עיני בקראי את ההפטרה: "בְּטֶרֶם אצורך [אֶצָּרְךָ] בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ וּבְטֶרֶם תֵּצֵא מֵרֶחֶם הִקְדַּשְׁתִּיךָ נָבִיא לַגּוֹיִם נְתַתִּיךָ" (ירמיהו א', ה'). למה מתכוון

יש סוג אחד של נדר שבו האדם אוסר על עצמו הנאות המותרות לו על פי התורה: "אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לה' אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר

בקשתם של בני גד ובני ראובן: "אל תעבירנו את הירדן" נחשבה על ידי משה ל"תרבות אנשים חטאה". מה היה חטאם בבקשתם זו? לכאורה החטא היה