והורשתם את הארץ וישבתם בה

הקב"ה מצווה את ישראל לקראת כניסתם לארץ לבער ממנה את כל השבטים הכנעניים שהתיישבו בה, בכדי לפנות מקום לעם ישראל: (במדבר לג, נג): "וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ". בהבנת פסוק זה, שמתמצת את הענין, נחלקו שני גדולי עולם, רש"י ורמב"ן.
מחד גיסא כתב רש"י: "והורשתם אותה מיושביה ואז וישבתם בה, תוכלו להתקיים בה, ואם לאו לא תוכלו להתקיים בה". כלומר, הקב"ה מבטיח לישראל שאם יורישו את האץ מיושביה – יוכלו להתקיים בה. מאידך גיסא, פירש הרמב"ן בדרך אחרת:
"על דעתי זו מצות עשה היא, יצוה אותם שישבו בארץ ויירשו אותה כי הוא נתנה להם, ולא ימאסו בנחלת ה'. ואלו יעלה על דעתם ללכת ולכבוש ארץ שנער או ארץ אשור וזולתן ולהתישב שם, יעברו על מצות ה' […] אבל רש"י פירש […] ומה שפירשנו הוא העיקר".
עמדתו של הרמב"ן מקבלת משנה תוקף בהערותיו על ספר המצוות לרמב"ם, שם סבר הרמב"ן שהרמב"ם "שכח" כמה מצוות חשובות במנין תרי"ג המצוות, ובמקומן הכניס "בטעות" מצוות שאינן בעלות מעמד של מצווה. בין השאר, סבר הרמב"ן, יש להוסיף מצוות עשה, אותה לא מנה הרמב"ם, היא מצוות ישוב ארץ ישראל (שכחת העשין, מצוה ד). לא כאן המקום להאריך ולהכביר במלים על אודות סוגיה זו של מצוות ישוב ארץ ישראל לפי שיטת הרמב"ם, שכן נשתברו בנושא קולמוסיהם של רבים מגדולי ישראל. עם זאת, ראוי להפנות לכמה מקורות ראשיים בסוגיה, והם פירוש "מגילת אסתר" על ספר המצוות לרמב"ם, על המצוה המדוברת, אור החיים על התורה (דברים ל, כ), שו"ת אבני נזר יורה דעה, סימן תנו, קונטרס "מצוות ישוב ארץ ישראל" מאת ר' יונה דב בלומברג מדווינסק ועוד. לאחרונה אף יצא לאור ספרו המקיף של הרב יעקב זיסברג שליט"א, נחלת יעקב, שמקיף את הסוגיה מכל צדדיה, ומביא אין-ספור מקורות חשובים ומאירי עין להנהרתה.
עם השנים הפך העיסוק בפן ההלכתי של סוגיית ישוב ארץ ישראל לנחלתם של "ציונים", או כאלה שהיו מזוהים בגלוי עם הרעיון הציוני. משכך, נזנח ענף שלם של אחת המצוות המשמעותיות ביותר מבחינת אורח החיים היהודי בידי קבוצה מצומצמת בעם, בעוד שומרי התורה האחרים דומה כאילו רפתה ידיהם מאחיזה במצוה. חריג בנוף התורני של מצוות ישוב ארץ ישראל הוא אחד מראשי היהדות החרדית בדור הקודם, הגאון האדיר הרב יחזקאל אברמסקי זצ"ל.
הרב אברמסקי מוכר בקרב חוגי בני הישיבות כראש ישיבת סלבודקה, ובקרב חובבי הספרות התורנית כמחבר הפירוש המונומנטלי על התוספתא: חזון יחזקאל. בנוסף, ראויה לציון שלהבת אש הקודש שבערה בקרבו בכל הנוגע למצוות ישוב ארץ ישראל. בניגוד לרבים, הרב אברמסקי אכן קיים בגופו את קניין הארץ ביסורים, ובשל הסכמתו לכהן כרבה של עיה"ק פתח-תקוה נגזרו עליו שנות גלות בעבודת פרך בסיביר הרחוקה בידי השלטונות הסובייטיים (הוא נועד להחליף בתפקיד את הרב ישראל אבא ציטרון זצ"ל, חתנו של הגאון הרוגאצ'ובי ופעיל ציוני נלהב, שנפטר בדמי ימיו; במקום הרב אברמסקי כיהן בתפקיד הרב ראובן כ"ץ, מחבר ספרי דגל ראובן, חרדי נלהב לציון בפני עצמו).
הרב אברמסקי פירסם בגלות לונדון, בה שהה עד שנת תשי"א, עת עלה לארץ הקודש, ספר שכותרתו "ארץ ישראל: נחלת עם ישראל" (הספר יצא לאור בשנת תש"ה). בספר קובע הרב אברמסקי ששלושה עיקרי "אמונה" צריכים להתחדד בכל הנוגע לארץ ישראל. בהינתן חידוד זה נגיע למצב ראוי מבחינה לאומית, שכן:
"אם תנער מעליהם את האבק העולה תמיד מתוך התאבקות הכתות והמפלגות המתרוצצות בתוכנו, יש בחילם להכות בלב העם שורש של האמת המקובלת, שכל שאיפה בישראל – אפילו אם היא שאיפה לאומית – אם לא שמה לה את הדת עטרה לראשה, חסר לה הכח המושך של ״תנועה עממית״, ונעדר ממנה הכח הדוחף של אמונה ובטחון".
מהם אותם שלושה עיקרים?
ראשית, שהקב"ה, "שהעולם כולו מעשה ידיו והוא השליט היחיד בכל מרחבי תבל, נתן הארץ למורשה לאבותינו". כלומר, התשתית ההיסטורית של הזכות של עם ישראל על ארצו. שנית, שהקב"ה "בכבודו ובעצמו הכניס אבותינו אל הארץ אשר נשבע לתת להם, ויגרש מפניהם את הגוים אשר ישבו שם". כלומר, התשתית המוסרית של כיבוש הארץ ושל השליטה בה. ושלישית, "קשר עם ישראל עם ארץ ישראל הוא קשר ארצי ושמימי, ולפיכך הוא קשר נצחי שלא ינתק לעולם". כלומר, הבנת ערכה של ארץ ישראל ותרומת ההתיישבות בה לשיפור, שינוי והעצמת רוח האומה הישראלית והעלאתה.
שלושה עקרונות אלה, לפי הרב אברמסקי, עשויים לשמש תשתית מאחדת לכל המפלגות והקבוצות בעם ישראל. הרי כל מי שמאמין בדרך הציונות יסכים הן עם ההיבטי ההיסטורי, הן עם ההכרח המוסרי בישיבה בארץ, והן עם השפעתה החיובית והבריאה על העם. ממילא, על מה עוד נותר להתווכח?!
יכולתו של הרב אברמסקי לנסח קווי יסוד שמאגדים את כלל ישראל, ולאו דווקא את אלה שמתאימים לרצועה הצרה של בני מגזרו ושכמותם מפליאה ומרגשת מאוד. הדברים הללו באים לידי ביטוי חד באגרת ששלח הרב אברמסקי במהלך הכנתו למעבר לפתח-תקווה (הדברים פורסמו בבטאון המעין, בידי הרב אורי רדמן):
"היהודי הנצחי גם תקוותיו הינן נצחיות ונובעות ממעיני עד, שופכים מים חיים על נפשו הנלאה והעייפה. עם ישראל […] גם לתקוותיו אין סוף. וכל זמן שהוא שואף אל אותו אור הגנוז, ונפשו תערוג ליהנות מזיוו יותר ויותר, הוא אינו פוסק מלקוות לעושה אורים גדולים שיהיה לו לאור עולם. ועמֵנו, אשר בחלומו הוא רואה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, איננו אפס תקוה מלעלות מעלה מעלה כל זמן שהוא מעפיל עלות עליית הנפש באותו סולם, וכגבוה שמים על הארץ כן תגבר תקוותו. ויחד עם הנביא אנו קוראים: שובו לבצרון אסירי התקוה! עם ישראל שאסור תמיד אל תקוותו – ישוב ויבצר מעמד בחיי עולם".
כך ראה הרב אברמסקי בעיניו את גאולת ישראל בעת החדשה, גאולה של שלימות, של מימוש עמוק של תקוות קדומות, שיביאו את האומה למציאות רוחנית וארצית נשגבת ואיתנה.
(מסעי תשעא)