השיח הציבורי על עקרונות הצניעות והיחסים ש'בינו לבינה' ביהדות, אינו יורד מסדר היום הציבורי והתקשורתי. לרוב הוא מועלה מתוך הגישה הפוסט מודרנית שמנסה להציג אותם
"וַיִּפְתַּח ה' אֶת פִּי הָאָתוֹן וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם מֶה עָשִׂיתִי לְךָ כִּי הִכִּיתַנִי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים". פסוק זה הוא ללא ספק שיאו של סיפור בלעם-האתון והמלאך,
פרשת בלק מתובלת בדמויים רבים מעולם הטבע. בלק בן צפור, כפרעה, חושש מפני ריבויו העצום של עם ישראל (שמות א, ח). הוא משתמש בדימוי של
פרשתנו עוסקת רובה ככולה בסיפור מזימתו של בלק להזיק את ישראל בעזרת קללותיו של בלעם והתשועה שעשה הקב"ה לישראל בהופכו את הקללה לברכה. במהותו של
ניסיונו של בלעם ללכת לקלל את ישראל למרות עמדתו של הקב"ה מגלה לנו עד היכן מגיע כח הבחירה החופשית. בכמה מקומות מודיעה לנו התורה שיש
פרשת חוקת מתארת את פרשת מי מריבה. זו נפתחת בתלונת בני ישראל על חוסר במים. אלא שהפעם, בניגוד לתלונות של בני ישראל שמלינים במדבר, לא
לפי כל השיטות – יש מקום גם לאמונה וגם למחקר דבקות האדם ואמונתו בבורא עולם היא השלמות האנושית. בספרו עין אי"ה [ברכות פ"א אות כג]
במצוות פרה אדומה יש חיבור ממצע ושילובי בין המורכבות של הניגודים ישנם שמאמינים, במעין אמונה דתית, ש'חוקה' היתה פותרת את כל תחלואי החברה הישראלית. אמנם
דווקא ההבנה שאנו לא יודעים כלום – היא אשר מביאה אותנו לעולם מלא סקרנות לדעת, להיות סבלניים וסובלניים יותר פרשת "פרה אדומה" נחשבת כפרשה הסתומה
התנחומא מבקש להדגיש את הקושי הקיומי האנושי אל מול חוקים התנחומא דורש את המילים הפותחות את הפרשה "זאת חוקת התורה", ואלו דברי התנחומא: "זאת חקת
