בלעם הוא דמות בולטת על רקע היותו גוי ונביא, שכוחו בפיו (ראוי לעקוב ולשים לב למספר הלשונות המיוחסים לדיבור בפרשה: לברך, לקלל, לקוב, לענות, לדבר, לפתוח ועוד). נאומיו של בלעם הם טקסטים מכוננים המכילים דברי שבח רבים לעם ישראל, עד כדי כך שחלק מנאומו נכנס לנוסח התפילה. דמותו מאיצה את הדיון במשמעות הדיבור ובכוחו.
הדיבור במשמעותו הבסיסית הוא כלי לתקשורת והעברת מסרים, ברבדים אחרים הוא כלי לשכנוע, מה שעורר ומעורר פיתוח ועיסוק אינטנסיבי ברטוריקה ובשכלול יכולות הדיבור.
ברובד גבוה יותר הדיבור נחשב ליוצר מציאות. ג'ון אוסטין כינה את התופעה הזו: speech act.
מסכת נדרים עוסקת כולה בדיבור שיוצר מציאות, ויש לנו בהלכה נוסחי אמירה שיוצרים מציאות כמו הפרשת תרומה וכיו"ב. לתודעה הזו של דיבור שבורא מציאות יש הדים גם מחוץ לעולם ההלכתי. בגמרא מסופר שאבוה דשמואל הוכיח את שמואל בנו על כך שהוא מזלזל בנשים השבויות. הוא שואל אותו מה היה אילו השבויות הללו היו בנותיו שלו, האם עדיין היה נוהג איתן באותו האופן? הגמרא מספרת שהדברים נאמרו "כשגגה שיצא מלפני השליט" ובנותיו של שמואל נשבו (כתובות כג, ע"א), הדיבור כונן את המציאות.
במקום אחר הגמרא אומרת שאברהם אמר לנעריו לפני עקידת יצחק "ונלכה ונשובה אליכם". במילים אלו הבטיח אברהם שיצחק ישוב מהעקידה שלם ובריא וכך היה כי "ברית כרותה לשפתיים" (מועד קטן יח ע"א). גם התפילה היא לתפיסות מסוימות ניסיון לחולל מציאות באמצעות מילים. בן דוד של התפיסה הזו הוא תפיסת הברכה והקללה כיוצרות מציאות המלמדות את החובה למשנה זהירות בדיבור כמו במעשה. הזהירות בדיבור והדיוק בברירת מילים מדוברים הרבה בימינו בעקבות התפתחות המושגים של "הסתה" וכיו"ב והדיון הציבורי הער שסביבם.
במובן רך יותר מילים אינן מכוננות מציאות אבל משמשות כלי למבנים תודעתיים. הופעת המילה "תסכול" אפשרה לחוש את החוויה של תסכול, והופעת המושג של "גזלות דעת" (גזלייטיג) יצרה את האפשרות להתבונן על שלל מקרים ומצבים כעל מוסר והתנהגות.
את הסגולות של הדיבור ידע כבר מחבר משלי כשכתב "דאגה בלב איש ישחנה…" (יב, כה). לפי משלי, הדיבור ככלי לעיבוד חוויתי ולריפוי הנפש. התורה גם מצווה אותנו להימנע מדברי שקר ורכילות, ומאידך גיסא מחייבת את הדיבור "ודברת בם" והופכת את הדיבור לכלי למידה, שינון, אימוץ שפה והפנמה של רעיונות ותכנים. סוגיה העוסקת ב"לשון נקייה" מלמדת אותנו מהו סגנון הדיבור הנכון והראוי.
בדור שלנו, כשאפשר להפעיל מכשירים חשמליים באמצעות דיבור, הדיבור הפך להיות למעשה של ממש. וכאן, יש מה ללמוד מבלעם: "הֲיָכֹל אוּכַל דַּבֵּר מְאוּמָה הַדָּבָר אֲשֶׁר יָשִׂים אֱ-לֹהִים בְּפִי אֹתוֹ אֲדַבֵּר", או "הֲלֹא דִּבַּרְתִּי אֵלֶיךָ לֵאמֹר כֹּל אֲשֶׁר יְדַבֵּר ה' אֹתוֹ אֶעֱשֶׂה". בין אם בלעם העדיף להיות משוחרר מכבלי הדיבור שהוטלו עליו ובין אם לא, בלעם הבין שאין בין דיבור למעשה. אנו למדים שחובה על האדם להשתדל להנכיח את הקב"ה גם בדיבורו ("דברי חכמים…" וכו'). כל אחד צריך לדאוג לכך שהשכינה היא שתדבר מתוך גרונו.
(בלק תשפ"ג)