כל המאמרים במדור במדבר

במציאות שלנו קיימים שני סוגים שונים של אנשים. אלו שאוהבים לחלום, שמדמיינים מה היה יכול לקרות ומה אולי יקרה, שאוהבים פנטזיות גם אם אין להן

לא רק ביציאת מצרים הושיע משה רבנו את ישראל, והוציאם מעבדות לחרות, אלא גם לאחר מכן, כשריחפה סכנת כליה על ישראל, עמד משה בפרץ וסילק

הקנאות נתפסת כגורם המסכן את המציאות. אנחנו מדברים בשבחה של המתינות, מדגישים פעם אחר פעם שנפסקה הלכה כבית הלל. אלא, שבחברה שבה אני חי, אני

לאחר שמשה נתבשר על אי היכנסו לארץ המובטחת, ביקש מהקב"ה: "יִפְקֹד ה' אֱ-לֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה: וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה' כַּצֹּאן אֲשֶׁר

קנאות היא לא בהכרח דבר רע, כפי ששלום הוא לא בהכרח דבר טוב. בשיח האלים והרדוד השוטף את מחוזותינו, די אם נדביק לאדם את התואר

בלעם הוא מהדמויות המורכבות ביותר במקרא. מצד אחד: בלעם הרשע, איש שלמען תאוות בצע הלך כנגד דברי ה' הראשונים אליו, שביקש לקלל את ישראל, ומשראה

ה'ברכות' של בלעם הינן מקור מרתק להתחקות אחר כוונותיו המקוריות: "מ'ברכותיו' של אותו רשע אתה למד מה היה בלבו" (סנהדרין קה ב). ניתן ללמוד מה

בפרשתנו מסופר על בלק בן ציפור שראה את ניצחון ישראל במלחמה נגד האמורי, ופנה אל בלעם, מכשף ידוע באותה תקופה, כדי שיקלל את עם ישראל.

הביטוי "שתום עין" בשפת היום יום מגדיר אדם הסומא בעינו האחת. בכך אנו מסתמכים על פרשנות חז"ל לפסוק: "נְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן" שבפרשתנו, לאמור: "בלעם

הבחירה החופשית היא מהות האדם, מה שמהוה עדות להיותנו בצלם א-לוהים. תודעת הבחירה יכולה להוביל להרגשת שחרור פנימי של האדם, כאילו הוא הולך לבדו בעולם,