יאיר נווה אלוף (מיל.), לשעבר סגן הרמטכ"להפרשה עוסקת בדמויות שונות הנמצאות בפסיפס של הציבור היהודי. בצד החיובי של הציבור מזה ובצד שנגזר עליו לצאת אל מחוץ למחנה, מזה. סוגר את הפרשה סיפורם של נשיאי השבטים וקרבנם לחנוכת המשכן.
כבר בהתחלה בולטת התייחסותו האמביוולנטית והחשדנית של משה לנשיאים.
״ ויקריבו אותם לפני המשכן״ (ז׳ ג׳). מסביר רש״י כי משה לא רצה כל כך לקבל את המתנה של הנשיאים ולכן נדרש הקב״ה לומר לו במפורש ״קח מאיתם״.
מהי עמדתו של משה ומה הבסיס לחשדנותו?
הנשיאים הם אותם שוטרי ישראל אשר בגינם 'הוכו' בני ישראל במצרים. אותם שוטרים ואנשי זרוע מתוך העם הסכימו להיות לכאורה שוטרים ומשתפי פעולה עם הצורר המצרי, אך בפועל בכל פעם שהיהודים לא השלימו את מכסת הלבנים, לקחו השוטרים את האשמה על עצמם והוכו במקומם.
כך, במהלך טבעי נכנסו הנשיאים לתפקידם כנשיאי השבטים גם ביציאה ממצרים ובהליכה במדבר.
באיסוף התרומות למשכן מתוך העם, החלו הנשיאים ״לזייף״ . במקום להוביל ראשונים בתרומה ובנתינה, החליטו לחכות עד שהעם יסיים להביא משלו, ואז לתת את הפער בין מה שנתן העם לבין הכמות שתאפשר את בניית המשכן. אין ספק שאזי יזכו לכבוד ולתשבחות והסכומים שיתנו ייכתבו בכל עיתון.
בפועל, העם הביא יותר מהנדרש והנשיאים באו נרגנים למשה, שלבסוף הטיל עליהם להביא את אבני האפוד והחושן, כדי שלא ייפגע כבודם לחלוטין.
עכשיו ישבו הנשיאים יחד ותכננו היאך לתרום שוב באופן מתוכנן ושווה לכולם כדי למנוע מלחמות כבוד ביניהם. הם החליטו להביא את 6 עגלות הצב הגדולות לנשיאת חלקי המשכן והביאו את קרבנם השווה לחנוכת המשכן.
משה העניו במנהיגים וגדול הנביאים, לא אהב זאת. אין סיבה שבכל רגע יחשבו הלויים שבזכותם של הנשיאים הם לא סוחבים את קורות המשכן על כתפם, אלא בעגלות. אין סיבה שהנשיאים יהיו הראשונים להביא קרבנות במשכן, וכולם את אותו קרבן ביום אחד, כדי להראות לכל העם כי כבודם שווה.
התורה מלמדת כאן את משה וגם אותנו פרק חשוב בדיני ״משילות״.
אם אנחנו רוצים מנהיגים אנשי חיל שיובילו את עם ישראל בקשיי המדבר, צריך לתת להם את הגיבוי וגם מעט כבוד. לכן אומר הקב״ה למשה שיקח את העגלות והקרבנות של הנשיאים. לכן הפירוט הרב של הקרבן שהביא כל נשיא, למרות שהוא שווה לכולם.
לעומת זאת, היחס של השבט ו/או העם אל המנהיג הפרטי, ייקבע לא על פי מינויים או הסכמים קואליציוניים. כאן הערכים האישיים של כל מנהיג הם שיקבעו את מעמדו. לכן נחשון בן עמינדב נזכר בשמו ללא הכותרת נשיא, כי הוא המכובד והמוכר מכולם, שכן הוא היה זה שהתנדב לקפוץ ראשון לים סוף.
לכן הבאת הקרבנות הינה לפי סדר המסע של המחנות במדבר ובכל יום נשיא אחר. מי שמוביל ונלחם ראשון – הוא יקריב ראשון ואחריו כל השאר לפי הסדר.
המסר העיקרי הינו שאמנם הממשלה והנשיאים/ שרים צריכים גיבוי, ויש לאפשר להם משילות. אולם לכבוד ולהערכה אישית יזכו רק אם יקרינו דוגמא אישית חיובית וצניעות.
(נשא תשעה)
