אמו של שמשון – "אם פונדקאית"?

ההפטרה שלפנינו, הלקוחה מספר שופטים, עוסקת ברובדה הגלוי – בפרשת הנזיר. זוהי גם הזיקה המידית שלה אל פרשת השבוע: "איש או אישה כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה'" (במדבר ו', ב').
עיון נוסף בקשר שבין הפרשה וההפטרה, חושף תמה עקבית של הקדשת האדם לעבודת ה'. תמה זו תחילתה בפקודת שבטי הלווים, המשכה בפרשת זב ומצורע (המורחקים מן המחנה הטהור), פרשת אישה סוטה (המים המאררים מוכיחים את נוכחותו של הקב"ה), פרשת הנזיר, ברכת כהנים, הקדשת המשכן וקרבנות הנשיאים.
בסיפור הולדת שמשון, מנקודת מבט זו, ניתן לראות דמיון לפרשת אישה סוטה. בשני אירועים אלה משמש גוף האישה כאמצעי להוכחת ה' בעולם.
ואולם פער גדול טמון בין הנשים: בעוד האחת (הסוטה) משמשת כגוף בלבד, רעותה מדגימה את כוחה של הנפש.
לא מן המופרך היה לתפוש את אמו של שמשון, המוקדש לה', כמעין "אם פונדקאית", שכל תפקידה ללדת את המנהיג המיועד. ואולם, לא כך עולה מן הפסוקים.
ארצה לטעון כי לאשה זו יש חלק מהותי בלידתו של איש אשר רוח ה' מפעמת בו.
זאת היא עושה בהיותה רחם הנושאת את בנה במובן הרחב ביותר, המשלב באופן הרמוני בין גוף ונפש ומדגים עבודת ה' מהי.
נעיין בפסוקים ונחלץ כמה מסגולותיה של אם שמשון:
1. זוגיות – "ויהי איש אחד מצרעה…ואשתו עקרה ולא ילדה" (י"ג/ב') – אמו של שמשון מתגלית לנו בראשונה כאשת איש. זוגיותה, כך נראה בהמשך, אינה רק תואר או כינוי של שייכות, אלא מקור לצמיחה ויצירה משותפת.
2. עצמיות – בתוך הזוגיות של מנוח ואשתו, מתגלות גישות אמוניות שונות הנבחנות תוך הקשבה ושיח הדדי. זאת ועוד, אשת מנוח זכתה לנבואה. מכאן שהיתה ראויה לכך בזכות עצמה.
3. ידיעת ה' תמימה– האישה פוגשת אדם שזיהתה כמלאך ואינה שואלת אותו מאין הוא. גם הוא מצדו אינו אומר את שמו – והיא מתמודדת עם העמימות ואינה מבקשת ממנו להיחשף. תכונה זו אינה מצויה אצל מנוח, השואף להוכחה ולידיעה ושואל את המלאך לשמו ולשליחותו.
4. תודעת נס– בדברי המלאך – קודם לבשורת ההיריון, יש אזכור של העקרות: "ויאמר לה, הנה את עקרה ולא ילדת והרית וילדת בן" (פס' ג'). עם זאת, בבואה אל מנוח, משמיטה האישה עובדה זו. הצמדת העקרות ללידה – יש בה חידוד של תחושת הנס, ופוטנציאל לתחושת חרדה מכניסתו של העל-טבעי לחיי האדם. על רקע צימאונו של מנוח לקבל הוראות, בולטת שלוות זוגתו, שככל הנראה חיה בתודעה של נס ושל אפשרות הופעתו במציאות.
5. חיבור למהלך הטבעי – "ויבוא מלאך האלוקים עוד אל האישה והיא יושבת בשדה…" (ט'). השדה הוא מקומה של האישה. היא מהווה חלק מן הסובב אותה ומגלה צניעות וחוסר התנשאות על הטבע/ האדמה.
6. זריזות ומעשיות – "ותמהר האישה, ותרץ ותגד לאישה ותאמר אליו…" – זריזותה כזריזותו של אברהם אבינו בקבלתו את פני המלאכים. מנוח – אישה אינו ממהר. "ויקם וילך מנוח אחרי אשתו…" (י"א). רק עם סיום דבריו של המלאך הוא מציע להכין לו גדי עיזים.
7. אמונה ובטחון בה' – אחרי התגלות המלאך, מנוח חושש כי ימותו. האישה לעומתו, רואה בשלבי ההתגלות הוכחה לרצון ה'. האדם לדידה אינו במרכז – הוא אמצעי, כלי לעבודת ה'. יתכן גם כי המוות אינו מפחיד אותה.
8. חכמת החינוך – "ויגדל הנער ויברכהו ה'" (כ"ד)- הילד אמנם הוקדש מבטן, אך את ברכת ה' הוא קיבל, רק אחרי שגדל.
אשרי יולדתו של שמשון, שחינוכה ומידותיה הביאוהו להיות מושיעם של ישראל.
(נשא תשעה)