הרב מאיר נהוראי (רב משואות יצחק, יו"ר רבני בית הלל)פרשת הנזירות המופיעה בפרשה חוזרת ונשנית בהפטרה בסיפור המופלא של התגלות המלאך למנוח ואשתו. בסיפור מובלטת הפסיביות של מנוח ואשתו. אין אנו שומעים על מנוח ואשתו המפצירים בקב"ה, שיזכם בפרי בטן או על תפילה וזעקה מצדם. גם כשהמלאך מבשר להם על ההריון והלידה, אין הוא מציג זאת כמענה לבקשתם ולא נאמר דבר על שהתפללו לכך. הרושם המתקבל הוא שבשורת המלאך איננה רק על דבר שלא ציפו לו, אלא אף דבר שלא ייחלו לו כלל.
לעומת המקרה שלנו, בכל סיפורי עקרות ופקידה בתנ"ך יש אקטיביות והשתדלות. אברהם ושרה המתייסרים פונים לקב"ה ומעירים על הפער שבין הבטחותיו למציאות הקיימת אצלם ואף נוקטים בצעד מרחיק לכת של לקיחת הגר על מנת להיבנות ממנה. יצחק ורבקה מרבים בתפילה לנוכח המצב, וזעקתה של רחל 'הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי' מהדהדת.
הפאסיביות של מנוח ואשתו באה לידי ביטוי בתגובה לבשורת המלאך. האשה איננה שואלת אותו דבר, ועל כן מנוח מרגיש חסר בטחון והוא פונה לקב"ה בבקשה, שהמלאך יחזור ויורה מה לעשות עם הנער שעתיד להגיח לאויר העולם. על אף שמקובל לזלזל במנוח ובהתנהלותו וכפי שמפורש בחז"ל: 'אמר רב נחמן: מנוח עם הארץ היה שנאמר: וילך מנוח אחרי אשתו', הרי שלא ניתן להתעלם מתפילתו של מנוח. יש כאן מעשה מובהק המעמיד את מנוח במקום שונה מאשר בתחילת הסיפור. תגובותיו של מנוח נובעות מכך שאינו יודע את כל השיחה שהתנהלה בין המלאך לאשתו. המלאך אומר: 'וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה' אֶל הָאִשָּׁה וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ הִנֵּה נָא אַתְּ עֲקָרָה וְלֹא יָלַדְתְּ וְהָרִית וְיָלַדְתְּ בֵּן וְעַתָּה הִשָּׁמְרִי נָא וְאַל תִּשְׁתִּי יַיִן וְשֵׁכָר וְאַל תֹּאכְלִי כָּל טָמֵא כִּי הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ כִּי נְזִיר אֱלֹהִים יִהְיֶה הַנַּעַר מִן הַבָּטֶן וְהוּא יָחֵל לְהוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד פְּלִשְׁתִּים'. היינו מצפים שאשת מנוח תספר לבעלה בהתרגשות רבה על כך, שהיא נפקדה מעקרותה והיא תלד את המנהיג הבא של ישראל. אולם אשת מנוח מעדיפה להשמיט שתי נקודות משמעותיות מהשיח עם המלאך. האחד שהיא עקרה וכבר חז"ל מעירים: ' ויאמר לו הנך הרה וגו' אבל מה שאמר לה הנה נא את עקרה לא גלתה לו שלא רצתה לגלות קלקולה' (במדבר רבא פרשה י) . והפרט השני, שהרך הנולד יהיה המושיע של ישראל.
אם כן, מנוח אינו יודע מאומה על כל התכנון המקורי. זאת ועוד, גם כאשר המלאך מתגלה שנית אל מנוח הוא אינו מספר לו את התכלית ואת המטרה של הנזירות. 'וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ ה' אֶל מָנוֹחַ מִכֹּל אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֶל הָאִשָּׁה תִּשָּׁמֵר מִכֹּל אֲשֶׁר יֵצֵא מִגֶּפֶן הַיַּיִן לֹא תֹאכַל וְיַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ וְכָל טֻמְאָה אַל תֹּאכַל כֹּל אֲשֶׁר צִוִּיתִיהָ תִּשְׁמֹר'. כל מה שנאמר שיש לשמור מיין ושכר. מנוח אינו יודע שיהיה אביו של המנהיג העתידי של ישראל. כך יוצא, שמנוח אינו מבין את המציאות וכל מה שנותר לו הוא לשפוך שיח לפני הקב"ה. לעומתו, אשתו פאסיבית אבל מבינה יותר לעומק את מה שמתרחש. אמנם כאשר אנו קוראים את ההפטרה אנחנו מבינים שגולת הכותרת היא נזירותו של שמשון, אולם יש לשים לב למסר סמוי היוצא מהדברים. הסיפור מתאר זוג אנונימי שלא זכה להקים משפחה ולכאורה נשאר אדיש כלפי המציאות. זאת ועוד, התקשורת ביניהם לקויה ואף במקרה הדרמטי של הולדת שמשון נמנעת אשת מנוח מלספר לבעלה פרטים משמעותיים. אמנם חז"ל ביקרו את מנוח על כך שהלך אחר אשתו, אולם דומני שהביקורת צריכה להתמקד בחוסר שיתוף הפעולה שבין מנוח לאשתו בתקופתם הקשה ועל כך, שאין שיח כן ופתוח ביניהם, מה שגורם להסתרת מידע ממנוח. זו זוגיות לקויה שעלולה לגרום לשבר גדול בחיי הנישואין.
(נשא תשעה)
