פרשת בהעלותך היא אולי הפרשה האנושית ביותר בתורה. לא סיפורי ניסים גדולים בלבד, לא התגלויות אדירות בלבד, אלא בני אדם עייפים, מתלוננים, חוששים, מתווכחים על
שאלה: חיילים נוסעים באוטובוס בדרכם לפעילות מבצעית – האם עליהם להקפיד להתפלל לכיוון ירושלים? כיצד ינהג חייל שנמצא בכלי שיט בלב ים, בטיסה ארוכה או
משה קורֵס בפרשה שלנו. זהו השפל הרגשי הקשה ביותר הפוקד אותו בכל שנות מנהיגותו. שמעו את דבריו אל ה': לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ? וְלָמָּה לֹא מָצָתִי
באחת מסדנאות הכתיבה שבהן השתתפתי, התבקשנו לכתוב סיפור קצר בן עמוד אחד. ישבתי, טרחתי, מחקתי, ניסחתי מחדש, עד שנולד טקסט שהרגשתי שלם איתו. ואז ביקשה
אדם חי במקום שהוא נותן ומת במקום שהוא לוקח הכתוב אומר (במדבר ה', ט-י) "ואיש את קודשיו – לו יהיו". רש"י מבאר "מי שמעכב מעשרותיו
נזיר: קדוש או חוטא? סוגיה זו נידונה כבר אין ספור פעמים. במבט ראשון, הקורא בתורה עצמה מתרשם כי הנזיר הוא קדוש עליון. הביטויים הם מובהקים:
בחג השבועות נקרא כמובן על מתן תורה בהר סיני, ונפטיר ביחזקאל במעשה מרכבה. לכאורה, הקשר ביניהם ברור מאוד. בתורה נקרא על עם שלם שזכה להתגלות
פרשת נשא היא הפרשה הארוכה בתורה, אך מעבר לאורך הפסוקים שלה, היא עוסקת באחד הנושאים העמוקים ביותר בחיי עם: היכולת לשאת. לא במקרה נקראת הפרשה
פרשת "נשא" עוסקת בכיצד שומרים שהמחנה שאך זה נבנה לא יתפרק מבפנים. הפרשה נפתחת במילים "נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ" כאשר הכוונה אינה רק לספור אנשים. הכוונה
פרשת נשא נראית במבט ראשון כאוסף הטרוגני של עניינים שאין ביניהם שום קשר. תחילה היא עוסקת במשפחות הלויים לבית גרשון ולבית מררי ובתפקידי נשיאת המשכן וכליו
