(כו) וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד וַתָּנַח עֲלֵיהֶם הָרוּחַ וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים וְלֹא יָצְאוּ הָאֹהֱלָה וַיִּתְנַבְּאוּ בַּמַּחֲנֶה: (כז) וַיָּרָץ הַנַּעַר וַיַּגֵּד
בפרשיות נשא ובהעלותך מפנות את הזרקורים לדמותו של אהרן הכהן. בפרשה הקודמת, הוא ובניו מצווים לברך את בני ישראל בברכת הכוהנים, ברכה שתוכה רצוף אהבה.
בפרשתנו מדבר משה רבינו על לבו של יתרו חותנו, ומנסה לשכנעו ללכת עם ישראל בדרכם אל הארץ המובטחת. בין הפצרותיו נמצא הטיעון המופיע בראש הרשימה:
הפרשיה הראשונה בפרשת בהעלותך, העוסקת במעשה המנורה ובהעלאת נרותיה, נראית לכאורה מיותרת לחלוטין: מעשה המנורה מפורט כבר בפרשת תרומה, ואין כאן שום חידוש על הנאמר
אמר רבי יצחק בר מריון: בא הכתוב ללמדך שאם אדם עושה מצוה יעשנה בלבב שלם, שאלו היה ראובן יודע שהקב"ה מכתיב עליו "וישמע ראובן ויצילהו
ללאחרונה התעורר פולמוס נרחב באשר לשאלה האם גאולתנו היא עובדה קבועה וקיימת, ואין היא תלויה במעשינו הבחיריים. דיון זה בנוי על המתח המובנה בין אמונתנו
הרב הנזיר, ר' דוד כהן זצ"ל, מתלמידיו המובהקים של הרב קוק, כתב ביומניו (קול צופיך עמ' קלג): "היום הגדול כ"ח באייר, יום בואו של מרן
מונה מספר לכוכבים לכולם שמות יקרא – מדברי מורנו הרב עמיטל הי"ו למדנו כי בפסוק זה מצוי המתח הגדול בין הקולקטיביות לבין האינדיווידואליזם. חלקו הראשון
"יש ידיד טוב לכולנו, ניקיון הן זהו שמו, הוא תמיד שומר אותנו, אנו גם נשמור אותו". כך שרנו כשהיינו ילדים. בחברה המודרנית הניקיון מתקשר דרך
סיומו של ספר במדבר הוא בעצם ההכנות האחרונות לקראת הכניסה לארץ ישראל. שהרי, למרות שלפנינו עוד חומש שלם עד לספר יהושע, הרי שרוב רובו של
