במקרים רבים אנו חוטאים כלפי המציאות שאנו פוגשים בכך שאנחנו מנסים להסביר אותה במקום לנסות להבינה. לצערי, מאז שהתחילה ההתעניינות של העולם היהודי ביהודי אתיופיה,
קשה לדבר השנה על מוסר מלחמה. מעשיהם המפלצתיים של אויבינו, הכוונות שלהם והמעשים שלהם, השחתת צלם א-לוהים שהוענק להם בלידתם ונקרע מהם בבחירתם – כל
מדינה וצבאה מחויבים לביטחון התושבים. במידת הצורך חובה עליהם להפעיל כוח צבאי לסיכול איומים וסיכונים. אם אין ברירה, יש לעשות כן אף תוך סיכון מידתי
שאלה: האם חיילים וחיילות העסוקים באימונים או בפעילות מבצעית רשאים לומר סליחות לאחר תפילת ערבית בשעות הערב המוקדמות, אם זהו הזמן היחיד שבו יתאפשר להם
פרשת כי תצא עמוסה מאוד במצוות. פסוק אחר פסוק אנו לומדים מצוות עשה ולא תעשה, בין אדם למקום ובין אדם לחברו, הכול מהכול. כאשר יש
"איך היה, נהניתם?", כולם שואלים את אשתי ואותי לאחר שחזרנו מימי החופש הספורים שהצלחנו לקחת בין מאורעות התקופה, העבודה והלימודים, המשפחה המורחבת ועבודות הבית, ובחרנו
"כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ … וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ. וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר…". מסביר 'העמק דבר', "בפרשה הקודמת למדנו שני אופני מלחמות: א' – ב'מלחמת
המזרח התיכון מאז ומעולם לא היה מקום רגוע. מימי קדם ועד היום עמים רבים לטשו עיניהם אל המרחב הים תיכוני הזה ואל ארץ ישראל, וניסו
כשהיה אחד מחבריי נרדם בשעת שיעורו של ראש ישיבת "הכותל", היה הרב ישעיהו הדרי ע"ה רומז בעדינות ליושב בצדו שיעיר אותו בעדינות. כשהלה היה מקיץ
אחד מסימני ההיכר המשמעותיים ביותר של הפרט ושל החברה בכלל, היא עילת השמחה ולהבדיל עילת הצער והאבל. נפתח דווקא בענייני השמחה והחגיגיות. חלק משמעותי בחיינו
