מירון ח. איזקסוןתרבויות שונות מפתחות דרכים אופייניות לתהליך המימוש העצמי של האדם. במידה מסוימת אפשר לכנות זאת כהדרכה לגאולה. ישנן תרבויות (אפשר בוודאי לתת דוגמאות מובהקות מהודו למשל) שבהן התהליך מאוד אישי. בין אם מדובר בתובנות, או בהתנהגות, או בתרגולים מסוימים, האדם הבודד הוא גם מרכז המהלך הנדרש וגם מרכז התוצאה המבוקשת.
בתפיסה היהודית (בהתייחסות רחבה ולא פרטנית) לעולם יסומן מקומו של הפרט גם על רקע הכלל הלאומי. קשה מאוד לתאר מצב גאולי שבו הישג אישי ונפרד ייחשב להצלחה מלאה. אפילו התהליך הנבואי האישי ביותר המתואר ע"י הרמב"ם במורה נבוכים, מכיל בתכליתו ממד מובהק של פנייה לרבים. לכן, בין השאר, חיוני גם פיתוחו של הכוח "המדמה" (הדמיון) בתוך אישיותו של הנביא. ונביא "לעצמו" אינו מייצג את הטיפוס הנבואי המאפיין. גדול הנביאים, משה, הוא גדול השליחים מאת השם לכל העם ובמובנים מסוימים לעולם כולו.
התובנה של השותפות ההכרחית בין הפרט לכלל מגיעה לכל מקום עקרוני. בפרשת "כי תבוא" אנו פוגשים ביהודי המגיע לבית המקדש עם ביכורי תנובתו. אדם זה אמור להתייצב בפני הכהן, ומייד בפתח דבריו הוא מצווה לפתוח בסקירה אמונית-הסטורית אשר תשולב בהמשך כחלק חיוני בטקסט של ההגדה של פסח. החקלאי המגיע לכהן עוסק בדיבור: "אמרתי", "הגדתי", "וענית ואמרת". אכן מעמד מכונן ונפלא שבו השדה האישי של האדם מקבל את מקומו בתוך המהלך ההיסטורי הלאומי הגדול.
גם הטקסט הבא בפרשה לא "מזניח" את ההיבט האמוני-לאומי. "השקיפה ממעון קודשך מן השמיים וברך את עמך ישראל…." יצוין כאן כי אכן שני הטקסטים שאנו מצווים לצטטם בעתיד אינם דברים שכיחים בתורה. בד"כ לא ניתן לנו פירוט של טקסט מלא שאותו עלינו לקרוא במעמד מסוים. ראוי בהקשר זה להעיר שבפרשה אנו אף פוגשים פועל בלתי מוכר אשר מקבל מקום בפיוטי ימים נוראים! "את השם האמרת היום, להיות לך לאלקים וללכת בדרכיו… והשם האמירך היום להיות לו לעם סגולה….". לענ"ד פירוש אפשרי לפועל זה הוא האמירתיות המיוחדת בפרשה, הכוללת כאמור לעיל שני טקסטים מיוחדים שיש לומר אותם לאורך כל הדורות. ובפיוט אנו מוצאים את הקשר האמירתי בין השם לעמו: אתה מאמירנו, ואנו מאמיריך.
הקשר היסודי בין גורל הפרט, אושרו ומימושו העצמי לבין הצד הלאומי מתחזק כמובן בפרשת "כי תבוא". "אתם ניצבים היו כלכם לפני השם אלקיכם…" אתם הפרטים הנעשים לעם. גם לשון הדיבור בין רבים ליחיד מתחלפת באופן טבעי: אין לאום ללא פרטיו, ואין פרטים בני חיוב ללא שייכות לכלל. יתרה מכך, גם פרטים שאינם נמצאים במקום כלולים בברית (כט, יד). ומעבר לכך: אם פרט מסוים חותר לחשבון "נפרד", כישלונו ידוע מראש. מעשה רע שלו כרוך "בשרירות לב" (כט, יח), שהיא היסוד לאדישות לרגשות ולצרכים של אחרים. הברית האישית והגופנית ביותר האפשרית לאדם (ברית מילה) מובאת כאן גם כמהלך אמוני כולל: "ומל השם אלקים את לבבך ואת לבב זרעך…" (ל ,ו).
יש לזכור ולהפנים: מימוש הפוטנציאל האישי אכן כרוך מתחילתו בשליחות ובמחויבות כלפי העם. אבל עניין זה אינו דוחה את החיוב הלאומי הכולל, אלא מעצב אותו. יתרה מכך, הנהגה (בכל רמה שהיא) חייבת "לראות" תמיד את הפרטים בדיוק כרועה המתייחס לכל אחד מכבשיו. היחיד אינו דחוי ואינו נפקד. אפילו בערב היציאה למלחמה (מלחמת הרשות) בודקים את מצבו המשפחתי והאישי. הפרט הוא זה המגיע בעצמו להביא את ביכוריו. הפרט הוא זה שהציבור חייב בשלומו ובכבודו. לפיכך, אף ציון מופיעה לא פעם כאישה (בולט מאוד בנבואות הנחמה של ישעיהו שאנו כעת קוראים) וכל אחד ואחת הם ישראל.
בפרשת "כי תבוא" אנו אף מוצאים את הביטוי הקשה "תמהון לבב", שגם אותו נפגוש בתפילת יום הכיפורים: "על חטא שחטאנו לפניך בתמהון לבב". אותה ריקנות לבבית, בלבול, תדהמה, אובדן דרך, עלולים לחול על פרט, ולצערנו גם על הכלל. אין המנהיג ואין המונהג חפים מכך. לפיכך, כדי להיות ניצבים לפני השם, על כולנו לא להיות רק סטטיסטים בהצגה (ניצבים בעברית), אלא מי שמתייצב להושיט את ידו, הבנתו ורגשותיו לכל אחד ואחת בקרבנו.
