הלכה שמדברת עם השכל הישר

הכותרת "הלכה ישראלית" מתכתבת עם החזון של התנועה שאני מוביל, "תורה ישראלית – לכתחילה". כשאנחנו אומרים "תורה ישראלית" אנו מתכוונים לתורה שבה, על גבי המסורת העשירה והנפלאה שלנו, על גבי תורת הדורות הקודמים – תורת משה, תורת חכמינו זכרונם לברכה, מעזרא הסופר ועד חותמי התלמוד והמדרשים, תורת הראשונים ותורת האחרונים – על גבי הקומות הללו שבנו את בית ישראל, תתכונן הקומה של התורה הישראלית, תורת הדורות הללו, תורת עם ישראל שזכה לשוב לארצו ולכונן בה את ביתו הלאומי.

תורה ישראלית צומחת לאיטה מן השטח, אבל כשיטה מנוסחת, כתפיסת עולם, ובוודאי כהלכה – היא עדיין לא קיימת. כולנו, בני הדורות הללו, דתיים וחילוניים כאחד, נמנענו עד כה מליצור אותה ולנסח אותה; תחת זאת, אנחנו עסוקים בלהתקוטט על היחס לקומות הקודמות, למסורת שעוד לא זכתה לקומת העת הזאת.

אבל לפני החזון הגדול של 'הלכה ישראלית', המחייב חריגה מהכללים המוכרים לנו, מגיע השלב המתבקש לכל הדעות של מקצה שיפורים בשיח ההלכתי הקיים, באופן שבו אנו לומדים מלמדים, פוסקים ונוהגים. שלב שבו נדאג שההלכה תתכתב כראוי עם השכל הישר שלנו, ועם אינטואיציות החיים הבריאות שלנו.

המדריך 'לאכול כשר בחו"ל' שפרסמתי אינו מכיל חידושים הלכתיים מרעישים. אבל בדרך כתיבתו, וגם בהכרעותיו בהלכה, הוא מבטא היטב את המגמה של כתיבה הלכתית אחרת – נכונה יותר. בשורות הבאות אנסה לתאר כמה מהנקודות שבהן המגמה הזאת מתבטאת.

הלכה לכלל ישראל – הלכה שמאפשרת מרחב ומשא ומתן

אחד המאפיינים הבעייתיים של השיח ההלכתי בדורות האחרונים, הוא העובדה שהוא מתנהל מול וביחס לחברה הדתית בלבד – אף שההלכה כמובן מחייבת בעיקרון את כלל ישראל (גם כשהוא בחר להתעלם ממנה). החוברת שלנו פונה במפורש "לשומרי הלכה לשומרי מסורת ברמות שונות", והיא פועלת בהתאם: אנו מאריכים להסביר עד כמה אסור לאכול בשר ועוף שלא נשחטו כדין, הסבר שלא מופיע במדריכי כשרות אחרים – שנועדו מראש לדתיים מקפידים בלבד. בנוסף, ואולי חשוב יותר – במקום לחלק את העולם ל'אסור' ו'מותר', כשר ולא כשר, אנו עמלים להסביר את האיסורים השונים וגם את רמתם. יש דאורייתא ויש דרבנן, יש גזירות חכמים ויש חומרות ראויות, יש איסורים מובהקים ויש דברים שאפשר לדון עליהם. את ההכרעה על מה וכמה להקפיד אנו מותירים לקורא.

הלכה שאיננה מקדשת אנאכרוניזם

כ'צרכנים' של ההלכה, התרגלנו ש'מותר' לה להניח הנחות לא מעודכנות על המציאות. איזה חן של הזרה וקדושה נסוך בעינינו על כך שההלכה מדברת באמות ובטפחים ולא במטרים ובסמ"ק (חן של קדושה שלא היה אצל חז"ל – שכן הם דיברו לגמרי במונחי תקופתם). אבל האמת היא שאין הצדקה להתעקשות על עולם מושגים לא רלוונטי גם כאשר עוסקים בהלכה. אדרבה, הלכה נועדה במהותה להתיישם בהווה ולפעול עליו.

כך, למשל, בלתי אפשרי לקרוא למפעל שמייצר כלים או מזון "גוי". את הסרדינים בקופסת השימורים לא בישל 'גוי', וגם את המחבת החדשה לא ייצר 'גוי' – כי תאגידים אינם בני אדם. גם אם עמד ליד פס הייצור אדם כזה או אחר בשלב כזה או אחר, אין לזה כל רלוונטיות (למעט, כמובן, בהלכות שבהן עצם המגע אוסר).

גם לא נכון להתייחס לחומץ יין כאילו מדובר ביין שהתקלקל (כפי שהיה בחברה הקדם תעשייתית). כל החומץ המיוצר כיום מיוצר מענבים שנסחטו מראש כדי לייצר חומץ – כלומר מעולם לא קיבלו את המעמד ההלכתי של יין ראוי ומשובח, אותו מעמד הלכתי שהופך את התוצרים אחר כך לאסורים משום סתם יינם.

הלכה שמוכנה להכריע

ואחרון חביב: אחת הצרות של השיח ההלכתי השגור הוא יראת הוראה מוגזמת, שבה פוסקים רבים מעדיפים לסכם את ההלכה הקיימת במקום לקחת אחריות ולהכריע. כבר שנים לא מעטות, מסתובבת בשיח ההלכתי התובנה שהכלים שלנו "אינם בולעים", למעט כלי עץ ואבן; התובנה הזו גם משמשת לא מעט פוסקים בהכרעות יומיומית בעניינים שבדיעבד.

מה שמעכב מפני ההכרעה שניתן לכתחילה להשתמש בכלים לא כשרים, אך נקיים, בצימר או במסעדה בחו"ל, אינו חשש הלכתי כלשהו – אלא החשש מלהכריע הכרעות חדשות. בקונטרס שלנו, בשקט ובלי צרמוניות, פשוט הכרענו – ופישטנו מאוד את חווייתו של שומר הכשרות בחו"ל. הוא יכול להשתמש בכלים בלי תחושה רעה, ולהתרכז באתגר הגדול באמת: לאכול רק דברים מותרים. בחו"ל זה אתגר של ממש – ואין שום צורך להעמיס עליו עוד.

(הדברים הנכתבים בטור הם לפי דעתו של הכותב, ואינם בהכרח עמדת מערכת 'שבתון')