בשבועות הקרובים ננסה לפרוש, מאמר אחר מאמר, את היסודות של הלכות תפילה במסורת ההלכתית והאגדית שלנו – וגם נחתור, במאמרים העוקבים, להציע מודל של הלכה
לא נוח להודות בטעות או בחטא, והמחשבה שניתן להתחמק ממשמעות מעשינו מושכת מאוד לעשות זאת. לא זו בלבד, אלא שאנו נתקלים פעמים רבות מדי במציאות
חיבור מופלא של 4,000 שנה מתרחש בין פרשת חיי שרה, המספרת את סיפור קניית מערת המכפלה על ידי אברהם אבינו, לבין מלחמת ששת הימים. לאחר
"ואברהם זקן" (בראשית כד, א). "זקן זה קנה שני עולמות. שלושה נכתרים בזקנה ובימים, ושלושתן היו ראש לניסיון: אברהם, יהושע ודוד. אברהם ראש לאבות, יהושע
אברהם, סברו חכמינו, היה גדול באמונתו מִנוח. תפיסתם זו ניכרת במחלוקת מפורסמת על השאלה מה מלמדת המילה "בדורותיו" בפסוק "נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו"
רבקה רואה את יצחק לראשונה, כשהוא עומד בשדה ומתפלל מנחה. בגמרא (ברכות דף כ"ו עמ' ב') מצינו כי "תפילות אבות תקנום": אברהם תיקן שחרית; יצחק
פרשת חיי שרה נפתחת במות האם הראשונה ומסתיימת בהמשך הדורות. שרה נעלמת, אך דרכה נמשכת ברבקה – באישה הרכה, בעלת החסד, המזהה את האדם הצמא
מי שעוקב באדיקות אחרי הטור הזה, יודע גם יודע שהחרדה היותר גדולה של בעל הטור, אף יותר ממלחמתנו עם אויבינו, היא מלחמת האזרחים שבתוכה אנו
שתיים מכלותיי האהובות ילדו בהפרש של שלושה ימים זו מזו. מעבר לשמחה על הצטרפות שתי נכדות חדשות לשבט, עלו בי הרהורים בעלי אופי סוציולוגי. בעוד
בשמואל א' פרק ח', מתואר כי כאשר זקן שמואל ובניו לא הלכו בדרכו, מתקבצים זקני ישראל בדרישה למלך- "עַתָּה שִׂימָה לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ כְּכָל הַגּוֹיִם. וַיֵּרַע
