שורק יואב (ד"ר, יו"ר 'תורה ישראלית – לכתחילה', yoav.mr@gmail.com)חודש מרחשוון אמנם נטול מועדים – ובכל זאת הוא 'מככב' במקום אחד בסדר מועד של המשנה: במסכת תענית. בתודעה השגורה שלנו, תעניות הן תעניות הציבור הקבועות בלוח השנה; אך מסכת תענית עוסקת בהן רק במשנה וחצי מתוך ארבעת פרקיה. רוב המסכת עוסקת בתעניות הנגזרות על הציבור בשל עצירת גשמים וצרות אחרות. ובארץ ישראל, הנתונה תדיר לסכנת בצורת, מתחילים היחידים להתענות כבר באמצע מרחשוון, אם היורה בושש מלהגיע.
את הבעיה הזו כנראה אין לנו השנה (החזאים צופים חורף ברוך מים, אם כי תמיד יכולות להיות הפתעות), אבל מסכת תענית מעניינת אותנו בגלל הפתיחה לפרק השני – המתארת את המעבר משלב תעניות היחיד לתעניות הציבור. אז, כותבת המשנה, לא מנהלים את התענית בבית הכנסת אלא "מוֹצִיאִין אֶת הַתֵּבָה לִרְחוֹבָהּ שֶׁל עִיר." בית הכנסת נתפס, כך נראה, כמרחב של אליטה דתית מסוימת; ואילו הצרה שמתענים עליה היא צרה שקשורה לחיים עצמם, חיי הציבור והכלכלה, המתנהלים ברחובה של עיר.
המשניות האלה נכתבו בארץ ישראל. בהמשך הדורות, כאשר היהודים חיו תמיד בין הגויים, היטשטשה ההבחנה הזו: בית הכנסת הפך למקום שבו מתנהלים כל החיים הציבוריים היהודיים – בעוד רחובה של עיר נותר מחוץ לגבולה של הקהילה, מרחב ציבורי בעל דומיננטיות נכרית.
אבל יחד עם הרחבת האוהל של 'בית הכנסת' כך שיכלול את כלל חיי הציבור היהודי, בא גם הצמצום של כלל חיי הציבור היהודי: מה שאפיין את החיים ה'יהודיים' סב סביב מרחב התפילה, המצוות הריטואליות, השבתות ולימוד התורה (להלן: מרחב הקודש); ואילו כל שאר ההיבטים של חיי האדם, מבריאות הגוף דרך האסתטיקה והתרבות ועד לאופן הניהול הראוי של מדינה וכלכלה (להלן: מרחב החול) נעשה לעניין כללי, לא-יהודי. כיוון שיהודי הוא גם בן אדם, הוא עשוי להיות עסוק מאד במרחבי החול, אבל העיסוק הזה נתפס כ'שקוף' מבחינת זהותו היהודית, וכך גם הוא נתפס בעיני המסורת ובעיני הקהילה. חלומה של אם יהודייה כשרה היה שבנה יהיה גדול בתורה; ואם, בעוונותיה הרבים, היא חלמה שהוא יהיה רופא או עורך דין, זה בגלל שהמקצוע הזה 'יסדר' אותו כלכלית – לא בגלל שזה ייעוד יהודי חשוב.
על במה זו כבר הזכרתי בעבר את אמירתו של הרב משה שמואל גלאזנר, לפיה ההתנגדות החרדית לציונות נובעת מההבנה שהשיבה לארץ ישראל תרחיב מחדש את מרחב העיסוקים ה'יהודיים', ומעתה לא רק לימוד תורה ייחשב כבעל ערך יהודי. כאשר היהודים בונים מדינה, ציוויליזציה שכולה יהודית, כל העיסוקים התורמים לשגשוגה הופכים ממילא לבעלי ערך ומועלים על נס. זהו שינוי עמוק של המודל שעליו יהודים מסרו את נפשם דורות רבים – ואת זה רבים מהרבנים והמנהיגים החרדים לא יכלו לשאת.
ובאמת, חלק מהמהפכה הציונית היה יצירתה של הוקרה עממית לשלל העיסוקים הנדרשים לכינונה של חברה. בראש ובראשונה, כמובן, לחקלאים וללוחמים, שבלעדיהם לא יכולה הארץ להיגאל, אבל מוטת הכנפיים של ההוקרה הזו מכסה את כל תחומי החיים. "שנה טובה לדוד גיבור אשר על המשמרת", הכניס לוין קיפניס בפי ילדי הגנים של היישוב המתחדש, וגם "רוב שלום מלח עברי,
עושה דרכו במים… שנה טובה לכל עמל בניר וגם במלט…".
לצערנו, המהפכה לא הגיעה אל סידור התפילה ואל הווי בית הכנסת שלנו. מי שמקשיב למילים שאנו אומרים יום אחר יום, ימצא שאנו מתארים את עצמנו כמי שאתגר החיים המרכזי שלהם הוא לימוד תורה, שמירת מצוות ודבקות בא-לוהים – בעוד העיסוקים שאנו מקדישים להם בפועל את רוב האנרגיה שלנו, ושלעתים יש בהם תיקון גדול וחשוב, נותרים מחוץ לתפילה ולבית הכנסת. בכך אנו 'מיישרים קו' עם תורת הגלות שירשנו – ועם החברה החרדית שבאמת מאמינה בהבחנה החריפה הזו.
זה מקיף אותנו מכל כך הרבה כיוונים: כשאנו שמחים על הולדת בן, אנו מזמזמים "וזכנו לראות בנים עוסקים בתורה ובמצוות", ומתפללים שיהיו "חכמים ונבונים… אוהבי ה' יראי א-לוהים זרע קודש". בשעת הרצון של פתיחת הארון וי"ג מידות, אנו מבקשים "לעשות רצונך בלבב שלם" ומבקשים "תן חלקנו בתורתך", ובתפילה שלפני הקידוש אנו מבקשים "שתרחמני עוד לגאלני ולעורר לבי לאהבתך ואז אשמור פקודיך וחוקיך ואתפלל כדת כראוי וכנכון". את ה'קדושא דסדרא' אנו חותמים בתפילה יפהפייה, המבקשת ש'הוא' "יפתח לבנו בתורתו, וישם בלבנו אהבתו ויראתו", ושבים ומבקשים "שנשמור חוקיך בעולם הזה – ונזכה ונחיה ונראה ונירש טובה וברכה לשני ימות המשיח ולחיי העולם הבא". מה אנו צריכים בעולם הזה? לשמור את החוקים. כל השאר? על השאר נדבר בימות המשיח.
סימן שעוד לא הגענו? או שפשוט שכחנו לעדכן?
