בסופה של פרשת יתרו אנו מוצאים לראשונה ציווי על כלי פולחן, על הקמת המזבח. יש לשים לב שציווי זה מופיע לפני הציווי על עצם הקמת
תודה מיוחדת מגיעה ליתרו, על כך שלימד אותנו להגיד תודה. בעיצומו של המפגש המרגש, שבין יתרו למשה אנו עדים לאמירת תודה וברכה, היוצאת מקירות לבו
בימי הבראשית של מדינת ישראל, נפגש ראש הממשלה דוד בן גוריון עם ידידו ורעו הרב יהודה לייב הכהן פישמן מיימון, שר הדתות ומנהיג "המזרחי". הרב
העמידה מול עצירת גשמים, גם אם ירדו השבוע מעט, היא מתסכלת מאוד. ברוב הדברים בהם אנו נתקלים במצוקה ובאסון אנו חשים כי המציאות היא גם
בלשון בת ימינו ההתעללות היא פעולה נוראית, הכרוכה באכזריות לא מוסברת וברצון סדיסטי להכאיב ולהציק. אולם, ברי שאי אפשר להבין באופן כזה את לשון התורה.
אחד הפולמוסים המפורסמים ביותר במדרש הינו הפולמוס בין רבי עקיבא וטורנסרופוס הרשע המובא במדרש תנחומא (תזריע, ה', ה'), והדן בשאלה אלו מעשים נאים יותר –
'וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַשָּׁמָיִם וַיְהִי חֹשֶׁךְ אֲפֵלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁלֹשֶׁת יָמִים' (שמות י ,כב) ומביא רש"י את דברי חז"ל: ולמה הביא עליהם
אחד המאפיינים הבולטים של סיפור יציאת מצרים הוא ההַכָלָה, לא ההַדָרָה, של כל בני ישראל תחת כנפיה של עבודת ה'. לפי גישתו של פרעה, שהדיה
התיאור המרתק של פרשיות יציאת מצרים מתאר את תהליך הפיכתם של מנהיגי העם, משה ואהרן, בצו הקב"ה, ממנהיגים רציונליים, שהגיעו זה כבר לגיל גבורות(!), רבי
משה רבינו, המנהיג הדגול, מתאר את עצמו כערל שפתים, כמי שאיננו מסוגל לבטא את עצמו כראוי. העולם מכיר כראוי את המדרשים שמתארים את הגורם לגמגומו
