הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)אוהל מועד – למילה "מועד" יש שתי משמעויות. השימוש המקובל במילה נעשה בשדות השיח של מושגי הזמן: חגים ומועדים, מועדים לשמחה וכדו'. אולם בפרשתנו אנו פוגשים אותה בהוראה אחרת לחלוטין: היא מכוונת לתאר את ההתוועדות המתרחשת במשכן. אוהל מועד משמעו אוהל ההתוועדות שבין הקב"ה ובין בני אדם: "ונועדתי לך שם, ודברתי אתך…". אמנם, לשתי המשמעויות יש שורש משותף, אולם העיקרי שבהם הוא אכן ראיית אוהל מועד כמקום שבו ריבונו של עולם ובני אדם "נפגשים".
אחת מהתוצאות המבורכות של מאות השנים בהם עסקו לומדי התורה בבירורים פילוסופיים ומחשבתיים אנו כבר לא נבהלים מהאמירות האלה. אין אנו חוששים שמא מדובר בהגשמה שאינה במקומה, ואין אנו נרתעים עוד מלדבר על מפגש דיאלוגי שבין אלוקים ואדם. אנו לא תקועים במחשבה כי מפגש זה הוא חד כיווני בלבד – כפי שאנו עושים בתפילה – אלא מתבשמים מהתנ"ך כולו המלמד על כך שמדובר במפגש דו כיווני. לא רק אנו מדברים אל הקב"ה, ולא רק אנו מזדמנים לכך, אלא ריבונו של עולם משרה את שכינתו במקום המקודש, ואף שהשמיים ושמי השמיים לא יכלכלו אותו, הוא בתוכנו ואנו מתוועדים עימו.
משעה שגלתה שכינה ממקומה נותרנו ערומים מהתגלות זו, ואנו משתוקקים אליה. אולם היא לא נעלמה לחלוטין מעולמנו הרוחני והקדושתי. יכולה להיות לתנועה הזו נוכחות עמוקה מועד בחיים האמוניים שלנו, בשני הכיוונים שלה. מחד גיסא, לנסות ולפגוש את האלוקים בכל מקום שאנו נותנים לו להיכנס: בהוויה, בהיסטוריה, בגעגועים הפנימיים, בתורתו, ובמקומות השונים בהם נותרו שרידים לכיוון זה של ההתוועדות; מאידך גיסא, גם אנו פונים אל האלוקים, והתפילה מסוגלת להפוך לא רק לחוויה של "לצאת ידי חובה" ולקיים את הלכות תפילה, אלא גם כתחושה עמוקה של עמידה בפני האלוקים, ואמונה עמוקה כי הוא שומע תפילה.
לצורך זה אנו נדרשים שתי דרישות. ראשונה בהן היא כוונון התודעה האמונית שלנו להתוועדות זו. להזכיר לעצמנו עוד ועוד כי המשמעות העמוקה של העולם הרוחני שלנו קשורה לא רק לעשיית המעשים שאמונתנו מחייבת – שמירת הלכה מוקפדת ומכוונת – אלא גם ל"חובות הלבבות". אנו "דתיים" במובן שמירת הדת וההלכה, ואנו מבקשים מתוך כך לטפס לעומקים של מפגש עם ריבונו של עולם, ותודעה עמוקה של נוכחות אלוקית בחיינו. כשאנו זוכים להתהלך כמבקשי אלוקים בכל מקום בו הוא נמצא – אנו גם מוצאים אותנו, ולרוב במקומות בהם לא ציפינו לו: בין בחוויות אסתטיות, בין במפגש עם הטוב והיפה בעולם, בין בשעות משבר קשות, ובין ביחסים הבין-אישיים שלנו.
כל זה מתעצם כאשר מתקיימת גם הדרישה השניה של מקום הקודש. הקדושה מחייבת גם אורח חיים מיוחד של קדושה. חלק בלתי נפרד ממשמעות בניית המשכן היא חיי הקודש שקשורים במשכן זה. אין אדם בא לפני האלוקים בבגדים הצועים שלו; הוא בא בבגדי הכהונה, החיצוניים והפנימיים; הוא נגש אל האלוקים מתוך חיי קודש, ופרישות ממה שראוי לפרוש ממנו. אנו לא עוסקים ב"חוויות דתיות" אלא בכוליות האדם הנפגש עם האלוקים. מעשיו צריכים להיות מכוונים אל הקודש; התנהגותו בין אדם לחבירו ובין אדם למקום צריכים להיות מכוונים לשם; מחויבותו ל"קדושים תהיו" היא חלק בלתי נפרד מהתוועדות זו. ובשעה שהוא מחפש את מקום המשכן הנוכח בחייו גם כעת, בדרך הראויה לחיי משכן – הרי שהוא מטפס מהיותו "דתי" לגבהי שמיים של היותו "מאמין", מ"יוצא ידי חובה" למי שזכות גדולה לו היא החיים באור העניין האלוקי.
(תרומה תשעד)
