ד"ר פנינה נויבירטפרשת תרומה, הראשונה בפרשות המשכן, מפרטת את ציווי הכרובים (שמות כ"ה): "וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים זָהָב מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם מִשְּׁנֵי קְצוֹת הַכַּפֹּרֶת:…וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה סֹכֲכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפֹּרֶת וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו אֶל הַכַּפֹּרֶת יִהְיוּ פְּנֵי הַכְּרֻבִים"
ציווי הכרובם תמוה למדי. הכרובים ממוקמים במקום הקדוש ביותר במשכן, בקדש הקדשים. דרך הכרובים מתגלה הקב"ה למשה: "וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל אֲרוֹן הָעֵדֻת אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". ברם הכרובים עצמם מסמלים מסר מורכב. הכרובים היו עשויים כתינוק ותינוקת, אשר חיבורם מתואר במדרש באופן אינטימי מאוד (יומא, נד.): "אמר רַב קְטִינָא, בְּשָׁעָה שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל עוֹלִין לָרֶגֶל – מְגַלְלִין לָהֶם אֶת הַפָּרֹכֶת, וּמַרְאִין לָהֶם אֶת הַכְּרוּבִים שֶׁהָיוּ מְעוּרִין זֶה בָזֶה, וְהָיוּ אוֹמְרִים לָהֶם, רְאוּ חִבַּתְכֶם לִפְנֵי הַמָּקוֹם, כְּחִבַּת זָכָר עִם נְקֵבָה", ובלשון רש"י (שם): "הכרובים – מדובקין זה בזה, ואחוזין ומחבקין זה את זה, כזכר החובק את הנקבה". מטעם זה, גילוי הכרובים בידי הבבלים בעת חורבן הבית הראשון הביא לתדהמה ואף לזלזול עמוק בעם ישראל (יומא, שם): "אמר ריש לקיש: בשעה שנכנסו נכרים להיכל, ראו כרובין המעורים זה בזה, הוציאון לשוק ואמרו: ישראל הללו, שברכתן ברכה וקללתן קללה, יעסקו בדברים הללו?! מיד הזילום, שנאמר: כל מכבדיה הזילוה, ראו ערותה". כיצד, אם כן, ניתן לפשר בין מעמדם הרם של הכרובים לבין הסמליות המורכבת שהם מייצגים?
מקום משכן הכרובים היה בקודש הקודשים מעל ארון העדות. לפיכך על מנת להבין יותר לעומק את מהות הכרובים נידרש תחילה להבנת פשר קודש הקודשים. מה משמעות המושג "קודש הקודשים"? מה יכול להיות קדוש יותר מהקדושה עצמה? מבאר הרב קוק (אורות הקדש ב' שי"א): "יש עולם של חול, ועולם של קודש… העולמים סותרים זה את זה. כמובן, הסתירה היא סובייקטיבית. האדם בהשגתו המצומצמת אינו יכול לפשר בין עולם החול ועולם הקודש, ואינו יכול להשוות את סתירותיהן, והן אמנם מיושבות ברום עולם, במכון קודש הקודשים". קודש מסמל פרישה וניתוק מהחול. לעומת זאת, קודש קודשים מסמל מדרגה נעלה ואצילית בהרבה והיא חיבור הקודש בחול, חיבור עמוק וטכלומר: קודש הקודשים הוא חיבור עולם הקודש והחול, היכולת להתעלות מעל סתירות העולם ולגלות שהקודש והחול אינם סותרים זה את זה, אלא מביאים, בחיבורם העמוק והטהור, לשלמות הגדולה ביותר. מטעם זה היחיד שהורשה להיכנס לקודש הקודשים היה הכהן הגדול. גדולתו של הכהן הגדול נמדדה לא רק במעלותיו הרוחניות. הוא היה גדול מאחיו אף בנוי בעושר ובכח (יומא יח.), הוא ידע לפשר בין קודש לחול, לרומם החול למדרגת קודש ולכן סימל בישותו את קודש הקודשים. גם עבודת הקטורת שבקודש הקודשים שיקפה מסר זה. הקטורת ביטאה חיבור (קטר=קשר) בין עולמות עליונים ותחתונים, בין סממנים שריחם רע כחלבנה לבין סממנים שריחם טוב, אשר נשחקו יחדיו דק דק והפיצו ארומה שמיימית.
ביטוי נוסף למשמעות קודש הקודשים ניתן למצוא בדברי רבי עקיבא (משנה ידים, ג', ה'): "אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא…שֶׁאֵין כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ כְּדַאי כְּיוֹם שֶׁנִּתַּן בּוֹ שִׁיר הַשִּׁירִים לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁכָּל הַכְּתוּבִים קֹדֶשׁ, וְשִׁיר הַשִּׁירִים קֹדֶש קדשים". שיר השירים מבטא את תמצית קודש הקודשים. בשונה מיתר כתבי הקודש, שיר השירים מסמל את החיבור בין קודש וחול, בין רוח לחומר, ומכאן יתרונו הסגולי.
זהו סודם של הכרובים. הכרובים ששכנו בלב קודש הקודשים, על גבי הכפורת מעל ארון העדות ביטאו את שיא עומק היהדות, את החיבור הטהור והעמוק בין קודש וחול, ביטוי לקשר האהבה הנצחי בין כנסת ישראל לקב"ה. הקב"ה נועד אלינו מבין הכרובים, ממקום נסתר ואינטימי זה, מקום בו ארץ ושמיים נושקים, כפי שדרשו חז"ל (במדבר רבה ד' י"ג): "עשה בו שני כרובים – שהם חביבים כנגד שמים וארץ שהיה בהם מושבו של הקב"ה. כך השכינה נתונה למעלה מב' כרובים שנתונין מזה ומזה".
(תרומה תשעד)
