הרב מאיר נהוראי (רב משואות יצחק, יו"ר רבני בית הלל)המשכן והמקדש הם מקומות של השראת שכינה ובכל זאת שונים הם בבניינם ומהותם. בעוד שהמקדש הוא קבוע אינו נייד ומיקומו במקום שבחר ה' הרי שהמשכן הוא נייד ותמיד נדד עם העם ממקום למקום. אולם ישנם הבדלים נוספים הקשורים לצורה ולאופן שנבנו המשכן והמקדש. ידוע וברור שממדיו של המקדש שונים מממדי המשכן, ואף החומרים שמהם נעשו המבנים היו שונים. המקדש שבירושלים היה גדול הרבה מהמשכן שבמדבר, והיה עשוי מאבנים גדולות, אבנים יקרות אבני גזית לעומת המשכן שהיה אוהל ודפנותיו עשויות מעץ. אולם ההבדל המשמעותי היה נעוץ מצד הנפשות הפועלות אלו שבנו ועמלו על בנייתו. במשכן שבמדבר הכל השתתפו וכפי שמתעד הרמב"ם הל' בית הבחירה (א,יב): 'והכל חייבין לבנות ולסעד בעצמן ובממונם, אנשים ונשים – כמקדש המדבר'.
המשכן הוא בעל אופי עממי יותר, כולם היו שותפים בבנייתו והכל נעשה בהתנדבות: 'מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי'. מצד שני בניית המקדש היה כרוך במימון ממלכתי באמצעות הטלת מסים: 'ויעל המלך שלמה מס מכל ישראל' (מלכים א', ה, כז) . נקודה זו מובלטת גם בפער שבניסוח הכתובים בין משכן למקדש. בעוד שביחס לבניית המשכן כתוב: 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם' הרי שביחס למקדש נאמר: 'ושכנתי בתוך בני ישראל ולא אעזב את עמי ישראל'. שכינתו של הקב"ה שרתה בתוכו של כל אחד ואחד, ואילו במקדש בני ישראל כחטיבה אחת כעם. נקודה נוספת שעומדת ברקע העניין היא הברית עם חירם. בית המקדש של שלמה הוא לא היה רק משימה ממלכתית אלא בעקבותיה נוצרו קשרים בינלאומיים.
וכך כותב הספורנו:
'סיפר מעלות זה המשכן שבשבילם היה ראוי להיות נצחי ושלא ליפול ביד אויבים: (א) שהיה 'משכן העדֻת' שהיו בו לוחות העדות. (ב) 'אשר פֻּקד על פי משה'. (ג) שהיתה 'עבֹדת הלוים ביד איתמר'. (ד) 'ובצלאל בן אורי למטה יהודה עשה' שהיו ראשי אומני מלאכת המשכן וכליו, מיוחסים וצדיקים שבדור. ובכן שרתה שכינה במעשה ידיהם ולא נפל ביד אויבים. אבל מקדש שלמה שהיו עושי המלאכה בו מִצוֹר, אע"פ ששרתה בו שכינה, נפסדו חלקיו, והוצרך לחזק את בדק הבית ונפל בסוף הכל ביד אויבים.'
בעוד שסופו של דבר, המקדש נחרב ונפל בידי אויבים המשכן אמנם לא נשאר לנצח אבל אויבים לא החריבוהו והכל בשל עבודה עברית צרופה. כבודו של המשכן היה בשל ההשתתפות הכללית של כולם. זאת ועוד, אדריכלי המשכן היו צדיקים שבדור זו אף הסיבה שראתה התורה לפרט אחד לאחד את התרומות וכמובן את מי שהיה שותף לבנייה.
לאחר חורבן הבית הראשון וגלות בבל נדרש עם ישראל לבנות את המקדש מחדש. עולי בבל בסופו של דבר לא הלכו בדרכו של שלמה אלא הם אימצו את השיטה של 'עבודה עברית', בדומה למשכן שכל אחד מהעם לוקח אחריות.אמנם נעזרו באנשי צור על מנת לקבל את החומרים אבל הבנייה נעשתה בעיקר על ידם [הספורנו מפרש קצת אחרת] יתכן וזהות הבונים היתה תלויה בתקופות השונות. לאחר מעמד הר סיני היה צורך דוקא בעבודת העם. לא היה נחוץ פרויקט ממלכתי אלא מודל בעל אופי אישי, שתובע מכל אחד את העשייה ואת הנתינה ללא ויתור לאף אחד. בו בזמן שיצאו ממצרים כעבדים נדרשו לקנות את החרות ולכן הייתה מוטיבציה לכל אחד לבנות את המשכן. בתקופת שלמה העם ישב תחת גפנו ותאנתו והיו פחות עסוקים בבנייה. אך טבעי הדבר שישתתפו עובדים זרים בבנין המקדש. אולם לאחר הגלות ששבו לציון לבנות את בית המקדש בעקבות הכרזתו של כורש שוב היה צורך לבנות את הבית בעצמם ובכוחותיהם. העם בנה את הבית בכוחות עצמו הבית היה פשוט יותר, מפואר פחות אבל הוא היה שייך לעם עצמו. העולים נמנעו בדרך כלל לקבל סיוע מהגויים שבסופו של דבר עלול להביא לשעבוד. ושמא לכך נתכוון חגי הנביא: 'גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת הַזֶּה הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן אָמַר ה' צְבָאוֹת וּבַמָּקוֹם הַזֶּה אֶתֵּן שָׁלוֹם נְאֻם ה' צְבָאוֹת'. כבודו של הבית השני גדול מהראשון דוקא משום שנבנה בעיקר על ידי העם ולא על ידי עובדים זרים. ניתן להצביע על מעלה זו לא רק משום שהעבודה נעשתה על ידי יהודים אלא גם שהעבודה נעשית על ידי העם עצמו. השותפות של העם בבניית המשכן העצימה את קדושתו. כל מעורבות של בעלי הענין מעניקה עוצמה לדבר עצמו. המשכן יכול לשמש בנין אב לכל המודלים האפשרים. כשם שבנייתו נעשתה על ידי העם עצמו כך גם קהילה תתעצם אם בנייתה תיעשה על ידי חבריה, מוסד חינוכי יצליח אם שותפיו לבנייה יהיו התלמידים. קיומו של המפעל תלוי ביצירתו – 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם'.
(תרומה תשעד)
